מבניין למניין

שמות הרחובות בצפון העיר לוד מספרים סיפור: טשרניחובסקי והחלוץ, פינסקר וטרומפלדור מתנוססים כאן בגאון. מעניין מה האישים הללו היו חושבים על כך שבניגוד לפועלם למען יישוב הארץ, קשה היום למצוא משפחות יהודיות ברחובות הנושאים את שמם. אט אט ננטשו הרחובות שהיו בעבר הלב הפועם של העיר לוד המתחדשת. היהודים הזדקנו או עברו למרכז העיר ולדרומה, ורבים בחרו לעזוב אותה. הבתים נמכרו לערבים ובתי הכנסת, אם נשארו לעמוד על תילם, נותרו שוממים או הידלדלו משמעותית.

אולם בשנים האחרונות הנוף מתחיל להשתנות. שכונות חדשות נבנות בסמוך, ותושביהן מספקים כוח ואור חדש לבתי הכנסת ולעיני האנשים ששמרו אמונים למקומות האלה כל השנים, גם כשהיה קשה ומייאש. התהליך הזה גם רצוף אהבת ישראל וחיבור אנושי מסוג מיוחד.

ללכת לתפילה עם שוקר

חגי גרינפלד, אשר מכהן כרב בבית הכנסת 'אביר יעקב', עבר עם משפחתו מדרום העיר לוד אל צפונה לפני חמש שנים, כדי לחזק את פרויקט הבנייה הראשון של הציבור הדתי בעיר, שהצלחתו אז הייתה מוטלת בספק. "כשהייתי פה והמטרה הושגה, חיפשתי לחזק בית כנסת בנוכחות יהודית". עד מהרה נמצא בית הכנסת בתחנה המרכזית של העיר ובצמוד למסגד האזורי. "המבנה היה מאוד מוזנח, אבל כבר כשהגעתי הרגשתי משפחה". בהתחלה, הוא מתאר, הדרך אל בית הכנסת וממנו הייתה לא סימפטית ואפילו התגנב ללב החשש מדקירה בגב. "רב נתן לי היתר ללכת עם שוקר חשמלי בשבת, אבל בסוף לא קניתי".

בית הכנסת 'אביר יעקב' נטוע עמוק בדברי ימי לוד היהודית המתחדשת. הוא נוסד לא הרבה אחרי שחרור העיר בשנת תש"ח, וזקני המקום מספרים שהרב ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, התפלל בו במשך חודשיים, עד שעבר לנתיבות. עד היום מגיעים אנשים ונשים לחדרון הקטן שבו למד בבית הכנסת, מדליקים בו נרות ואומרים תהילים לזכרו. מבחינת גרינפלד מה שהוא וחבריו עושים היום, בשיתוף מלא עם בני המקום, הוא "לשחרר את העיר מחדש. המלחמה עוד לא הסתיימה. כמובן שאנחנו נוקטים דרכים חוקיות".

ההימצאות סמוך למסגד יוצרת מציאות מורכבת. מצד אחד, "יש להם כבוד ויראה מזה שמדובר בבית כנסת, אבל יש אי נחת מכך שיש יותר יהודים שמהלכים כאן", אומר גרינפלד. לפני תקופה, כשבית הכנסת שופץ, שופצו גם חנויותיהם של הערבים ממול. "הייתה תחושה של תחרות, מי מצליח לתפוס כאן אחיזה". מעבר לאי הנחת, יש הצקות מדי פעם, אבל הן מתרחשות בדרך כלל בהלימה למצב ברחבי הארץ. ההתנכלויות כללו נפץ שנזרק על בית הכנסת ואבנים שהוטחו על הגבאי וגם שברו את מדרגות בית הכנסת, "אבל מי שעשה את זה הוא האספסוף. זו לא הייתה תקיפה מאורגנת". הילדים, למשל, לא יכולים ללכת לבית הכנסת לבד. מה שכן, "תמיד כשקופץ החשמל בשבת, יש למי לקרוא".

אבל גרינפלד לא מנכס לעצמו או לחבריו, שהצטרפו בהמשך, זכות ראשונים. מי שצעדו לבית הכנסת במשך 35 שנים בכל שבת ובכל מזג אוויר הם ותיקי לוד משה בן חמו וחברו פנחס מלכה. למרות שלפני כ‑15 שנים הם עברו להתגורר במרכז העיר, הם לא החמיצו אף תפילה בבית הכנסת. המשמעות: שלושת רבעי שעה הליכה לכל כיוון. "מסירות הנפש שלהם הקסימה אותי". חצי שנה אחרי שגרינפלד הגיע למקום, בן חמו נפטר. "זה היה בשבת. ביום חמישי שלפני כן הוא נתן לבן שלו את המפתחות והפך אותו מורשה חתימה ומאז בנו, שלא היה מאוד בעניין של תפילה, לקח את הדברים לידיים".

"התפללנו באביר יעקב מילדות, גם סבא וגם הדודים", מספר הבן יעקב בן חמו, "לפני 15 שנה עברנו לאזור אחר בעיר אבל אבי המשיך ללכת לשם, לפתוח את בית הכנסת בכל התפילות, לא משנה מה היה מזג האוויר. אז, אנחנו האחים כבר לא הגענו להתפלל. לפני חמש שנים, ממש לפני שאבי נפטר, הוא ביקש ממני שאשמור על בית הכנסת. החלטתי ללכת לשם במשך השנה הראשונה, כי גם ככה אני אמור להתפלל. חשבתי שלאחר מכן אעביר את האחריות הלאה, אבל מאז אני שם".

הנוכחות והעשייה של בן חמו ניכרים והוא לא נוטש את משמרתו. לפני תקופה הוא ושותף שיפצו את המקום ומימנו את רוב העלות, בסך עשרות אלפי שקלים, מכיסם. למעשה, רוב הוצאות בית הכנסת ממומנות מכיסו הפרטי. "ברוך ה', בזכות הגרעין התורני יש מניין ויש תפילות ואני, שלא הייתי שומר שבת בכלל, בזכות הקרבה לבית הכנסת התקרבתי למצוות ונפתחה לי הפרנסה. היום לא אמכור את המפתח של בית הכנסת בעד שום הון". בן חמו חושב שאחד הדברים שמייחדים את בית הכנסת הוא קירוב הלבבות. "יש שם את כל העדות וכולם מכבדים אחד את השני. כשהייתי ילד היו כל הזמן ויכוחים בבית הכנסת. היום אין. האווירה השתנתה". באשר לסביבה שבחוץ הוא אומר: "כאן היו פעם יהודים והערבים היו מעטים. היום כשאני רואה ילדים של הגרעין מסתובבים כאן שוב, אני אומר 'יש עוד תקווה'".

באחת השבתות, לפני מספר שנים, קרא גרינפלד לכמה חברים מהשכונה הדתית לבוא ולחזק את המניין. לא היה צריך יותר מזה כדי לבסס במקום קבוצה של 10‑15 משפחות מהגרעין התורני שמתפללות שם באופן קבוע ומקיימות הווי מיוחד שקשה למצוא גם בבתי כנסת ותיקים וגדושים מתפללים. הושענא רבה, תיקון ליל שבועות (מסורתי, לא מודרני), קריאת מגילה שמחה במיוחד ומה לא. כל זה יחד עם כ‑15 מבני העדה האתיופית ועוד כמה מוותיקי המקום. התוצאה היא מקום מכיל בנוסח עדות המזרח, ו"אין עדה שאין לה נציג בבי הכנסת". גרינפלד האשכנזי בכלל לא מרגיש רע עם זה. להפך, הוא אפילו מעדיף את הנוסח. "אם אפשר להשתכנז, אפשר גם להסתפרד".

הנרקומן שמשפץ בהתנדבות

לפני חצי שנה נחנך ברוב עם בית כנסת קטן בשכונה נוספת בצפון לוד. הטקס ציין את סיום השיפוצים והבנייה המחודשת במקום. בית הכנסת הזה, שנקרא 'דוסא' על שם מייסדו, ממוקם גם הוא בלב שכונה יהודית שהפכה לאט לאט לערבית. זו גם הסיבה שאחרי שהוא ננטש ונשרף, היה קשה להחליט לשפץ אותו ולהפיח בו חיים. אהרן אטיאס, היום מנכ"ל עיריית לוד, יליד העיר ומי שפועל רבות לחידוש עורקי החיים היהודיים בצפון העיר, מספר על אישה אחת, מזל ג'נאח, בִתו של דוסא, שלא זנחה מעולם את התקווה שבית הכנסת יעבור שיפוץ מאסיבי.

מזל זוכרת היטב את בית הכנסת בתפארתו, שלא הייתה על גודל המבנה אלא על השפעתו כלפי חוץ, במיוחד בחגים. "חצי עיר הייתה מגיעה אליו, קבוצות קבוצות של אנשים עם טליתות היו זורמים אליו. אני זוכרת את הסליחות בשלוש לפנות בוקר, ואת הכפרות. אז הערבים לא העזו לצאת מהבית ביום כיפור. אחר כך, בגלל שהמשטרה לא עשתה כלום, הם התחילו להצית את בית הכנסת, למרוח צואה על הקירות ומה לא". לאורך השנים, היא אומרת, היה רק מפקד משטרה אחד שטיפל בהצתות. השאר לא עשו דבר, וכך ההתנכלות המשיכה. לפני שנים אחדות הוצתה השריפה האחרונה שהוציאה את בית הכנסת מכלל שימוש. "איש זק"א אמר לי שהוא הוציא משם 40 שקים לקבורה. היו שם ספרים נדירים מאוד, כאלה שאי אפשר למצוא היום, וגם תשמישי קדושה כמו תפילין וטליתות בלי סוף".

מזל מעולם לא השלימה עם העובדה שבית הכנסת ננטש. היא דפקה על כל דלת אפשרית בבקשה שישפצו ויפיחו חיים במבנה. גם על דלתו של אטיאס היא לא דילגה, לא כשהיה מנכ"ל הגרעין התורני בעיר ולא בהיותו חבר המועצה הדתית. "במשך שנים היא ביקשה שניכנס לפרויקט הזה, אבל אז זה היה נשמע הזוי בגלל המיקום של בית הכנסת. אבל בלבי ידעתי שיום אחד נעשה את זה". אטיאס המתין עד שכמה גורמים חברו יחד: תורמים, שיפוצניקים ואולי הכי חשוב - קהילה שתוכל להחזיק את המקום לאורך זמן. "זה היה מקום יהודי בשנות ה‑50 עד ה‑70, ומבחינתי כל מקום שיש בו קדושה, ציונות והיסטוריה אני רוצה לפעול בו. ידעתי שהמילה האחרונה לא נאמרה".

לשיפוץ הוא גייס את תלמידי המכינה הקדם-צבאית 'מעוז' הפועלת לא רחוק משם, בלב שכונה נוספת שהייתה יהודית והיום הפכה לערבית כמעט לגמרי, כשבתוכה אוכלוסייה יהודית מוחלשת. מכיוון שבית הכנסת היה במצב קשה, כמעט חורבה, המלאכה הייתה לא פשוטה, אבל "בכל פעם שהייתי במקום", מספר אטיאס, "לא היה מישהו שלא עצר ליד, בכה מהתרגשות או סיפר איך הוא קשור למקום". האינסטלטור עשה את עבודתו בהתנדבות, בימי שישי הפנויים שלו. בשלב מסוים התגלה שהוא גם עבד בשבת. "הוא אדם מאוד רחוק ממצוות ופשוט התחבר למקום". היה גם נרקומן שהגיע ונתן בהתנדבות כמה ימי עבודה. "הוא אמר שהשתמש במקום כשהזריק סמים, והוא רוצה לסייע כעת בשיקומו". חברת החשמל תרמה כמה ימי עבודה של עובדיה, ואחד העובדים מאוד התרגש וסיפר שהוא זה שסגר את השאלטר של המקום לפני מספר שנים. "כל הזמן זה ישב לי על הלב, שאני כיביתי את המפסק של בית הכנסת", סיפר, "היום זה התיקון".

אבל, כאמור, מדובר בסביבה לא פשוטה. יום אחד הגיע למקום ערבי מהשכונה והציע לשמור על המקום תמורת דמי חסות. אטיאס סירב ואמר שזה מקום קדוש ותפקיד הקב"ה לשמור עליו. מצד שני, כשרק התחילו העבודות הביאו השכנים הערבים מים למשפצים. "חלקם סיפרו שהם הכירו את דוסא ושהוא באמת היה אדם מיוחד".

"הסתדרנו גם עם הנחמדים וגם עם הלא נחמדים", ממשיך אטיאס, "בלילה הראשון אחרי שסיימנו את העבודות, ניפצו את השמשות של בית הכנסת ואת התריסים. תיקנו אותם תוך שעה". וכשזה קרה שוב, הם תיקנו שוב. "ואז הגעתי למשטרה ואמרתי 'בפעם הבאה, אני לא יודע לצפות מראש מה יקרה'".

חנוכת בית הכנסת שהתרחשה לפני כחצי שנה הייתה מאוד מרגשת, וכך גם השבת ספרי התורה אליו. "צבטתי את עצמי", משחזרת מזל, "עם כל זה שהייתה לי אמונה, לא חשבתי שזה יהיה כך וכל כך הרבה אנשים שגם לא הכירו את בית הכנסת יתרמו ברוחב לב". אבל בסופו של דבר חייו של בית כנסת נמדדים בכך שפועלת בו קהילה. וגם זה התחיל לקרות.

מייסדיה של השכונה הדתית שמתרחבת והולכת בצפון העיר אולי לא כיוונו לכך שדייריה יחדשו את הפעילות היהודית בצפון העיר, אבל כשאנשים מחפשים ערכים, מסתבר שלא קשה למצוא איפה להגשים אותם.

נועם וצופיה דרייפוס, למשל, ראו שליחות בעצם המגורים בעיר המעורבת, אבל לא שיערו שיימנו על הקהילה שמחזיקה את בית הכנסת. אטיאס פנה לקהילה שהתפללה בישיבה התיכונית הסמוכה לשכונה, וחלק מהמשפחות נענו. 'דוסא' הוא לא כל כך קרוב וגם לא מאוד נוח, "אבל מי שבחר להגיע, לפחות בהתחלה, עשה זאת מתוך מחשבה שיש ערך לתפילה במקום". בחצי השנה הראשונה לפעילות בית הכנסת התמידו גם הנשים והילדים להגיע, כדי להראות נוכחות. מתוך מעגל של כ‑35 משפחות, הגיעו כל שבת בין 10 ל‑15 משפחות באופן קבוע. הקהילה מקיימת מדי שבת תפילת ילדים וקידוש והרבה פעולות גיבוש. צופיה דרייפוס היא חברת ועד בית הכנסת, ומספרת ש"מי שמגיע לבית הכנסת יודע שיש כאן גם עניין של מסירות נפש. זו צעידה לא פשוטה במקום לא מאוד סימפטי ועוד עם ילדים קטנים". בסופו של דבר המטרה, אומרת דרייפוס, היא לשלב ידיים עם הקהילה היהודית שמתגוררת בקרבת מקום "ולחזק אותה לא רק בצעידה ברחובות, אלא בעשייה משמעותית יותר", שאגב, כבר החלה בחגים וממשיכה בחנוכה.

בית כנסת לא למכירה  

בית הכנסת 'היכל יעקב' הוקם לפני קרוב ל‑33 שנים בבית המגורים של יעקב בוקובזה ורעייתו, שנמצא בין צפון העיר לוד למרכזה. אחרי שיעקב הלך לעולמו הבית כולו הפך בית כנסת, מלבד חדר אחד שהותירה האלמנה לעצמה כדי לגור בו. היא שמרה על בית הכנסת מכל משמר, ואולם בשלב מסוים מינהל מקרקעי ישראל הודיע שהוא עומד לפנות את הקרקע משום שהיא מיועדת לשימוש אחר. אז בית הכנסת חדל מלהתקיים. המקרה הזה חבר לסיפור המסגרת של לוד, הנטישה הכללית של יהודי העיר בכלל והאזור הזה בפרט, והזדקנות התושבים שכן נשארו לגור באזור.

לפני כשבע שנים פנתה גם משפחת בוקובזה לאטיאס, אז מנכ"ל הגרעין התורני בעיר, וביקשה ממנו לשלוח לבית הכנסת מתפללים חדשים. "אז הוא אמר לנו שהגרעין לא עושה דברים כאלה ושאין קהילה שתיקח את זה על עצמה".

בינתיים תוכנית הפינוי לא יצאה לפועל, ומשפחת בוקובזה ביקשה להעמיד למכירה את חלקה בנכס. "היו כמה קונים שכבר דובר איתם, אבל משום מה המכירה לא יצאה אל הפועל", מספר נציג המשפחה, "באחת הפעמים, למשל, נקבעה פגישה לחתימת חוזה והקונה פשוט לא הגיע". בפעם אחרת המשפחה המוכרת היא זו שקיבלה פתאום פיק ברכיים, וכשהתעשתה אמר הקונה שמבחינתו הם איחרו את המועד. בדיוק באותם ימים החליט אטיאס לסמן את בית הכנסת הבא שישופץ, והוא נזכר ב'היכל יעקב' ובפניית המשפחה. מכיוון שלא רבים האנשים שיכולים למצוא פתק נשכח עם מספר טלפון מלפני שש שנים, הפך אטיאס את הבית אבל מצא לבסוף את המספר המבוקש. "כשדיברתי איתו הוא אמר לי מה, זה יכול לקרות?".

לצורך העניין גייס אטיאס את המחזור החדש של המכינה הקדם-צבאית 'מעוז', שרק נחתו בלוד בתחילת אלול וכבר התחילו בניקיון המקום, במטרה לאפשר בו עריכת אירוע סליחות. המטרה הבאה היא ליצור קשר עם המתפללים באמצעות פנקס מתפללים שנמצא בין ההריסות, ויש מגעים עם קהילות שונות שמחפשות לעצמן בית כנסת, כך שיוכלו להשמיע במקום מחדש קולות תורה ותפילה.

"ההרגשה היא מדהימה. זה להקים משהו לתחייה, פשוטו כמשמעו", אומרים בני המשפחה בהתרגשות. בימים אלה המקום עומד לעבור שיפוץ קל ויש חיפוש אחר תורמים לשיפוץ נרחב יותר.