אני לא בן אדם של חו"ל, אבל החצי השני שלי נאלץ מדי פעם לעבוד מעבר לים, ונמאס לו להיות שם לבד. לאחרונה הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו לארה"ב לשבוע, והאמת, התלבטתי. לנסוע כל כך רחוק לכל כך מעט זמן? ועוד לבד? זה משהו שעדיין לא עשיתי. אבל הנסיבות אפשרו, ובמחשבה שנייה פתאום נראה לי נחמד לצאת קצת מהשגרה, שלא לדבר על זה שיהיה לי מה לכתוב בטור. "נו, טוב. מקסימום אם אני אגיע לאלסקה בטעות, אצלצל לאבא שיבוא לאסוף אותי", הרגעתי את כל החוששים, כולל את עצמי. ברוך ה', צלחתי את הבדיקות הביטחוניות, את ביקורת רשות ההגירה ואת כל שאר התורים המעצבנים בלי לטעות יותר מפעמיים-שלוש, והתיישבתי במטוס בדרך לאובמה-לנד.
היציאה מהשגרה התחילה כמעט מיד. לצדי התיישבה אישה כהת עור שהתגלתה ככמרה, או כומרת, או איך שאומרים כומר ממין נקבה. בחיים לא שמעתי על דבר כזה. כשהיא אמרה לי שהיא "מיניסטר", קצת התפלאתי. מה שרה נכבדה עושה במחלקת הסרדינים?! (היא גם ממש לא נראתה כמו שרה. טוב, היא גם לא בדיוק נראתה כמו כומר). ישבתי בין שמיים לארץ, תוהה איך למען השם המפלצת הכבדה הזאת לא נופלת (המטוס, לא גברת כומר...) ומנסה לישון ללא הצלחה. מחלקת הסרדינים, כבר אמרנו?
תרבות הצריחה
את הערב הראשון שאחרי הנחיתה ביליתי במקום בלתי צפוי – במשחק כדורסל של ליגת ה‑NBA. צ'ופר של החברה של בעלי, ולא, אני לא יודעת אם הם מחפשים עובדים. דנוור נאגטס נגד לוס אנגל'ס לייקרס, לידיעת שלושת קוראיי המתעניינים. מאז ימי טל ברודי לא צפיתי במשחק שלם – ובכל זאת, הערב היה מרתק. לאו דווקא המשחק, למרות שאפילו אני יכולתי לראות שהחבר'ה בסדר, אלא כל ההתרחשות מסביב, שהייתה מגניבה על סף ההזויה. חוויה אנתרופולגית זאת לא מילה.
נתחיל באווירה: ציפיתי למשחק כדורסל מכובד שבו אנשים שמשלמים הרבה כסף לכרטיס מתיישבים בזמן וצופים ברצינות, אבל גיליתי שהגעתי להפנינג משפחתי. משהו בין הופעות שבת ארגון לגן סאקר ביום העצמאות. המוני בני אדם (בסביבות השלושים אלף, ליתר דיוק) נשים זקנים וטף, צועקים, מריעים, נכנסים ויוצאים, אוכלים ושותים, ומתנהגים באופן כללי כמו חבורת ילדים מגודלים. למעשה, המשחק די זניח בתוך שלל האירועים שהתרחשו על המגרש. מה לא היה שם? מופעי ריקודים, תחרות כלבים, אפילו פינת הוקרה לגיבור הלאומי. על המגרש העלו חיילת אמריקאית, שעמדה וחייכה במבוכה בעוד הקהל העצום מריע לה. פטריוטים, האמריקאים האלה.
והמסחריוּת - מוגזמת משהו, לטעמי. מכוניות מתנפחות בגודל אמיתי ריחפו בחלל האצטדיון, והקהל דקלם את הפרסומות שהוקרנו על מסך הענק יחד עם המנחה הקולני. לקראת סוף המשחק, המנחה הבטיח לכולם טאקו חינם אם הקבוצה הביתית תקלע עוד עשר נקודות. כאיש אחד המוני הצופים פצחו בקריאות קצובות "ווי וונט פרי טאקו! ווי וונט פרי טאקו!" זה עזר, כנראה, כי הנאגטס ניצחו בהפרש המבוקש. פתאום, כצופה מהצד, הבנתי מה זה באמת תרבות הצריכה (והצריחה), כשהטאקו החינמי הופך לשאיפת ההמונים.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקרת באמריקה. ביקרתי שם כנערה, לפני קרוב לשלושים שנה. ארה"ב הייתה אז ענקית, מתקדמת, מלאת קניונים גדושי מוצרים מגניבים, איכותיים וזולים. היו המון ערוצים, בניגוד לערוץ היחיד שלנו (אבל לא היה מה לראות) וצחקנו למראה הקהל האינפנטילי שצורח במשחקי הטלוויזיה.
והיום? אמריקה עדיין ענקית, אבל גם אצלנו יש קניונים מדן ועל אילת. את אותם המוצרים, מייד אין צ'יינה, אפשר למצוא גם בפתח תקווה, ובאותם מחירים. מסע השופינג האמריקאי שלי הסתיים בהחלטה שעדיף לפרנס סוחר ישראלי קטן מאשר את הבעלים של אחת מרשתות הענק האמריקאיות.
גם במדיה, לצערי, הדבקנו מזמן את הפער. אז נכון, בארה"ב נתקלתי בכמה גרסאות מזוויעות של ריאלטי, שאני מקווה ומתפללת שאף מפיק ישראלי לא יעלה על הדעת לייבא. וגם על המסך שלנו הקהל כבר צורח.
לפחות בעיניי, זה די עצוב. ההתנהגות הזאת פשוט לא מתאימה לנו. היא מתאימה לאמריקאים, שחיים חיים רגועים ורדודים, בלי דאגות קיומיות. לא לעם היהודי, שיש לו את איראן ואבו מאזן על הראש, ובעיקר תורה גדולה וחכמה להציע לאנושות.
שמעתי במטוס בחור ישראלי-אמריקאי מסביר לאחת הנוסעות שאמריקה מגיעה לישראל באיחור של עשר שנים. אני הייתי אומרת פחות, אך היא מגיעה, אם אנחנו מזמינים אותה ואם לא. בענייני קִדמה טכנולוגית זה נחמד, אבל כשזה מגיע לערכים, מה אפשר לעשות מול ההתייוונות המודרנית הזוחלת הזאת?
הפך הטהור
אנחנו עדיין אוחזים בחנוכה, אז הרשו לי לחלוק איתכם שני דברי תורה שנוגעים בשאלה הזאת. אחד מדבר על כך שכל השמנים כשרים להדלקה. השמנים הלא כשרים מסמלים את חוכמת הגויים, שגם אותה אפשר לקדש ולרתום לאידיאולוגיות שלנו. ובכלל, חנוכה לא מייצג ניצחון סופי נגד ההתיוונות, אלא את האומץ להילחם מולה. וכאן מגיע דבר התורה השני, של חבר ששאל אם בעלי תשובה צריכים לומר הלל, והגיע למסקנה שכן. עצם העובדה שמצאנו בתוך הטומאה את הפך הקטן והטהור היא נס גדול, ובעל התשובה מצא את הפך הטהור שבתוך לבו. אולי זה לא מקרה שחנוכה הוא החג הנחגג ביותר – מה שנכון ליחיד, נכון לעם בכללותו.