"עביד איניש דינא לנפשיה דכיוון דבדין עביד לא טרח [ליזל קמא דינא]" (בבא קמא, כז ב). מימרא זו של רב נחמן, שמשמעותה שעובד שעשה דין לעצמו ושבת מעבודה משום שמעבידו פעל בניגוד להסכמות המקובלות באותו מקום בענייני עבודה, מהווה את הבסיס לזכות השביתה במשפט העברי. בפסקאות שלפנינו נסקור את התייחסות הדין הישראלי לעילות השביתה הלגיטימיות.
מדינת ישראל, וכמוה רוב מדינות העולם ובוודאי הדמוקרטיות שבהן, רואות בשביתה חירות שמידת ההגנה שמקנה לה הדין נרחבת מאוד. לא בכדי מדובר על חירות ולא על זכות. בעוד שזכות נובעת בדרך כלל מחוק ויש לה גבולות מתוחמים, הרי שחירות היא דבר מובן מאליו וכברירת מחדל כל פעולה במסגרתה מותרת, למעט מקום שהדין אוסר. משמעות ההגנה שהדין מקנה לשביתה היא שפעולות שננקטו במסגרת שביתה מוגנת לא יהוו עילה לתביעה או לסנקציה כלשהי נגד השובתים.
נשאלת השאלה, אם כן, אילו עילות יהפכו שביתה למוגנת? ראשית, על שביתה להיות מוכרזת בדרך מסוימת, שלא נעמוד עליה כאן, למעט פרט אחד חשוב – שביתה היא צעד במסגרת יחסי עבודה קיבוציים בלבד, ורק ארגון עובדים יכול להכריז עליה.
שנית, יש לבחון אם העילה שבגינה הוכרזה השביתה מצדיקה הגנה עליה. כאמור, הכלל הוא כי כל עילה שעניינה מאבק להשגת דרישות מסוימות – תנאי עבודה, ענייני עבודה או יחסי עבודה - חוסה בצִלה של חירות השביתה. בהגדרה אחרת קבע בית הדין הארצי לעבודה כי שביתה מותרת בנוגע לנושאים שניתן לנהל עליהם משא ומתן קיבוצי.
ישנן גם שביתות שעניינן אינו קשור ביחסי העבודה. למשל, שביתות פוליטיות, כלומר כאלה שמטרתן הפעלת לחץ כדי להביא לחקיקה מסוימת או להימנעות ממנה. שביתות כאלה ייהנו מהגנה מצומצמת מאוד, ויותרו לכל היותר למשך שעות ספורות בלבד.
מתי, אם כן, תישלל ההגנה משביתה? ככלל, כשהסכם העבודה הקיבוצי כולל מנגנון ליישובו של סכסוך בעניין מסוים, לא תותר שביתה בגין אותו סכסוך. כמו כן קבעה הפסיקה כי לא עומדת לעובדים זכות להתערב במכירת מניות של מפעל לבעלים אחרים (כמובן, אם המכירה תשפיע על תנאי ויחסי העבודה תהיה זו עילת השביתה והיא תהיה לגיטימית).
אנו רואים, אם כן, כי ההגנה שמקנה הדין לחירות השביתה רחבה ומשתרעת על קשת רחבה של עילות, שכן זהו כלי הנשק העיקרי שיש בידי עובדים כדי לעמוד על זכויותיהם ולשפר את תנאיהם.
הכותב עובד במשרד שפירא כהן העוסק במשפט מסחרי ובדיני עבודה