אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסימירי צחי

לא יודעת אם זה נשלח. אם מישהו קורא אותי. הקליטה באה והולכת, וכך הרשת.

שלא כהרגלי, אני כותבת מבולגן.

אני בחושך. יש לי בטריה בסלולרי כי הטענתי קצת ברכב. הילדים מסביבי, ישנים.

אנחנו שתי יממות בלי חשמל. הארונות ריקים. נגמר לנו האוכל. החימום היחיד (שלא מצליח להתגבר על הקיפאון שיוצא מהקירות) זה רק מהכיריים של הבישול. בקראוון, זה בקושי משנה משהו וגם: בלון גז אחד נגמר ביום שישי בבוקר והשני עומד להיגמר כל רגע.

לילדים אין בגדים כי הכל נרטב בשלג ואין איך לייבש. לא הייתה להם חווית שלג: אסרנו עליהם לצאת לשחק כי אין איך להתייבש ולהתחמם אחר כך. הם בכל זאת יצאו קצת, ונשארנו בלי בגדים.

קפוא פה בטירוף. הקירות עשויים גבס והגג פח. עכשיו הוא גם מלא בשכבה לבנה, ככה שיש מצב שיותר חם בחוץ מאשר בפנים. יושבים בבית עם סוודרים, מעל זה פליז ושני מעילים. אני עם שש זוגות גרביים וקפאו לי האצבעות. את התינוק עטפתי בעשר שכבות.

החושך כבר לא רומנטי. גם הלבן שבחוץ לא. רומנטי זה לראות מהחלון את האורות של תל אביה ומודיעין ולקנא.

תיכף נגמרים לנו גם הנרות.

מה שאני חושבת על שלג הפוך למה שחשבתי עד יום חמישי. אין לנו בזק. רוב הזמן אין קליטה לפלאפון. לאינטרנט לא הצלחתי להתחבר.

מזכירות היישוב הודיעה שמי שיש לו מצב חירום בבית, שישים ליד הדלת אפוד זוהר (של האוטו) כדי שהסיור הביטחוני יראה.

הקור פה מטורף. זה ממש חמור, אני רצינית. לחצי יישוב אין גם מים בברזים. ויש כאן תינוקות בני כמה ימים.

אפשר היה לצאת מהיישוב ביום שישי בצהרים כי פילסו את הכבישים אבל לא הצלחנו להוציא את האוטו מהחניה בגלל השלג! עכשיו אסור לצאת כי יש קרח על הכביש והמח״ט סגר את הצירים. אנחנו מפחדים להיתקע בדרך או להחליק בירידות.

אין לי תלונות לאף אחד. אני רק מקווה שחברת חשמל מבינה את המשמעויות של העיכוב. ואני מתפללת שזה ייגמר בלי נפגעים.

לא יודעת אם קראתם אותי, אם יש פייסבוק בתוהו ובוהו הזה. לשם שינוי אין חיוך בפוסט שלי.

רק דאגה, חרדה ואצבעות קפואות.