מושב חגיגי נערך בכנס השנתי של האגודה הישראלית למשפט וחברה, "גבולות וקהילות בישראל ובעולם גלובלי" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, לרגל הוצאת הספר "הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושברה".
הספר, אותו חיבר שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, כולל מבט ביקורתי ונוקב על התהליך של עליית האקטיביזם השיפוטי בישראל החל משנות השמונים. בספר מתואר תהליך עליית העוצמה של הרשות השופטת ובמקביל הפגיעה במשילות של הרשות המבצעת.
פרופ' פרידמן אמר בכנס, כי "כשעושים מחקרים מסתבר שהיום האמון בצה"ל הרבה יותר גבוה מבית המשפט. זה לא היה המצב לפני 15 שנה".
לדברי פרידמן, "בעידן הישן בית המשפט אמר שהוא מטפל בסכסוכים והוא מגן על האזרח בשורה של נושאים. באו לאזרח ואמרו שיש בעיה של שילומים וזה היה דבר מסעיר. אי אפשר לתאר את האמוציות שהיו אז. אמרו לבית המשפט: אל תאפשר יחסים עם גרמניה... בית המשפט אמר ב-4-5 שורות אמר: אין לי קנה מידה משפטי לבחון את זה. זה עניין של הממשלה והכנסת. הרכב של שלושה שופטים. באו אצלנו לפנות את רצועת עזה. גם כן נושא מסעיר, דרמטי, פוליטי. עכשיו מקימים הרכב של 11 והם כותבים 300 עמודים. זה גורם לשיבוש מוחלט של כל העבודה השיפוטית. אם כותבים 300 עמודים על דבר שלא צריך לכתוב עליו 3 שורות, אז זה משבש את הכל. זה מראה גם שבית המשפט רוצה להיות שותף בניהול ענייני המדינה. הוא לא רוצה רק להגן על מישהו שנפגע".
פרידמן נתן גם דוגמה אקטואלית יותר לאותה מגמה, "היה פסק דין של ראשי ערים. החוק של הכנסת הוא חד משמעי ואומר: ראש עיר שעומד לדין כהונתו תיפסק אחרי הרשעה עם קלון. זה ברור. כך הבין אותו במשך שנים כל הציבור. וכיהנו ראשי ערים שהיו כנגדם כתבי אישום. בא בית המשפט העליון ודן בעניין. מה קרה כאן? יש חוק ובית המשפט העליון מוצא תרגיל שהחוק לא חל. מה הבסיס? הוא אומר הבסיס שאני חושב שיותר מוסרי שמי שיש נגדו כתב אישום לא יכהן. אינני יודע מי צודק יותר, אבל יש חוק. בית המשפט זקוק ללגיטימציה על סמך מה לבטל את החוק. היה עוד פסק דין: בעניין של ייצוא גז לחו"ל. הממשלה החליטה ויש סעיף בחוק שאומר שהסמכות של השר או הממשלה להחליט כמה גז לתת רישיונות לייצא לחו"ל והוא החליט על 40% ויש כאלה בציבור שחושבים שאולי לא לייצא או 30% או 20%. יש הרבה משותף לשני המקרים הללו: בשני המקרים יש חוקים ברורים, מקימים הרכב של שבעה שופטים. אין פה שאלה של זכויות אדם, אלא של איך המדינה מתנהלת. בית המשפט אומר: 'אני נמצא בניהול. אני כאן בעסק'. אגב, אני רוצה לברך שבית המשפט קבע שבעה שופטים. היו מקרים שהיו אחד עשר".
"בזמנו, בית המשפט לא הבין שיש לו לגיטימציה לבטל את הממשל הצבאי. לעומת זאת אצלנו בעניין השטחים כל יום הנושא בבית המשפט. פתרון יותר טוב הם לא משיגים אבל מה שמאפיין שדנים בזה כל יום כל יומיים" ציין פרידמן בסארקזם, "עניין אחר: בית המשפט מטפל יותר מ-30 שנה בגיוס חרדים. אינני יודע כמה עמודים נכתבו על העניין הזה. 1000 יותר או פחות. לא ספרתי. מה יצא מכל זה? במקרה אחד חוקקו חוק. בית המשפט אומר: לא נראה לי. אני לא יודע על איזה בסיס הוא פסל את החוק. מה ייצא עכשיו? יהיה חוק יותר טוב או יותר גרוע? זה שוב יגיע לבית המשפט".
כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, השתתפה גם היא בדיון, ואמרה כי "בגדול, יש התפתחות של הגברת המשפטיזציה של כל מערכות המשפט בחיים הציבוריים בישראל. אני נוטה לחשוב שהמשפטיזציה הזאת היא בגדול לרעת העניין".
לדבריה, "בגדול יש פה בעיות רציניות שצריך לדבר עליהן ואני בסך הכל לא חושבת שנטיית בית המשפט העליון, הפרקליטות, הבג"צים, שיח ציבורי, ארגוני זכויות האדם – כל המערכת שמדברת להחליף את השיח של סמכויות בשיח של זכויות, אני לא בטוחה שההחלפה הזו משפרת את החשיבה, המשילות ואפילו את ההגנה על זכויות האדם וגם לא את המאבק בשחיתויות".
"במדינת ישראל יש קושי גדול לבקר את הרשות השופטת ואת כל הרשויות השיפוטיות. אי אפשר במדינה הזאת לדבר על השאלה האם צריכה להיות ביקורת שיפוטית על חוקים. יש טיעונים לכאן ולכאן. אי אפשר לדבר במדינה הזו בשקט, בלי שאומרים שאתה אויב שלטון החוק, על השאלה אם צריך להפריד את תפקיד היועץ המשפטי. אי אפשר לדבר על השאלה איך זה קרה שהיועץ המשפטי הפך מיועץ נהיה למישהו שמחייב את השלטון", הוסיפה גביזון.
גביזון ניסתה לצייר כלל, והבהירה כי "בכל מקום שבית המשפט עבד יחד עם המערכת הפוליטית הצליחו להתקדם. בכל מקום שבית המשפט ניסה להוליך לפני המחנה הוא נכשל, מכיוון שהדברים הללו דורשים הליכה חברתית. בית משפט לא יכול להציל חברה מעצמה. את העבודה שצריך לעשות לשינוי בהגנה על מיעוטים, נשים, חלשים, עניים צריך לעשות בחברה. קיצור הדרך שחשין דיבר עליו שבמקום לעשות עבודה פוליטית קם בבוקר פותח את העיתון והולך לבית המשפט העליון זה לא דבר שמחזק שום דבר. אם אתה לא עושה את זה בחברה, אתה לא עושה את העבודה".