אחיה קליין (משמאל)
אחיה קליין (משמאל) דובר צה"ל

"המדים נקרעו מעוצמת ההדף ויכולתי להרגיש את העור, להבין שמה שאני נוגע בו אלו כוויות", משחזר סגן אחיה קליין (22), מפקד צוות ביחידת סמו"ר של חיל ההנדסה, את הרגעים אחרי שמטען במנהרת תופת ברצועת עזה התפוצץ בסמוך אליו ופצע אותו קשות .

"אחר כך נגעתי גם בפנים והבנתי שנפגעתי גם בהם. רציתי לדעת מה קורה עם האחרים. שמעתי קולות, במעומעם, אבל קלטתי שיש עוד פצועים. ברגעים האלו נדמה שהזמן עומד. שהוא לא זז. ואז מישהו דיבר בקשר ואמר שיש פצועים ושאחד הוא פצוע קשה, ולא ידעתי אם הוא מתכוון אליי, למרות שהבנתי שהמצב שלי לא טוב".

בראיון ל"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות שיתפרסם מחר מספר קליין על מה שעבר בראשו עד שאיבד את הכרתו בחדר המיון, על המאבק להציל את אור עיניו ועל החלום הגדול — לחזור לשרת ביחידה. "אני יודע שזה לא 'אולי', זה הדבר הבטוח", הוא מצהיר. "זה מה שיקרה. רק צריך למצוא את הפתרון לבעיה".

והבעיה היא מצב עיניו. "אחרי הניתוח, כשהורידו את התחבושות", הוא אומר, "הייתי בטוח שאני אראה. אבל הדבר היחיד שראיתי היה האור מפסי הפלורסנט על התקרה במסדרון בית החולים כשהעבירו אותי בחזרה לחדר. שכבתי על הגב וזה מה שראיתי. בימים שבאו אחר כך אנשים נכנסו לחדר וכל אחד אמר, יו, איך שאתה משתפר, ולא היה לי שום מושג על מה הם מדברים, כי לא יכולתי לראות את עצמי.

הרגשתי שיש שיפור כשהתחלתי להבחין בצלליות, ועכשיו אני רואה גם צבעים. וזה מה שהכי מעודד אותי, שאני מרגיש שיש שיפור. לא שאלתי, בשום שלב, אם אני אוכל לעמוד על הרגליים, ללכת, אבל שאלתי מה עם העיניים".

וכששואלים אותו אם הוא מצליח להתנהל ככה בבית, לאחר שחזר מבית החולים, הוא מחייך. "תלוי מה זה נקרא להתנהל", הוא אומר.