איור - תסכול מול המראה
איור - תסכול מול המראהעדי דוד

יופי הוא עניין יחסי ובדרך כלל גם חיצוני.

כלליו והגדרותיו משתנים מדור לדור על פי צו אופנה כזה או אחר ואף יופי בית המקדש או יופיו של בית הכנסת הוא עניין חשוב שהושקעו בו רבות, אך יופים של בני אדם והעיסוק בו נראה לנו קצת מיותר.

אך הגמרא כן עוסקת בכך ועוד לפניה התורה. התורה מציינת פעמים רבות את תיאור מראהו של אדם, וכן את יופיו: 'והנערה טובת מראה', 'ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה', 'ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה' וכן בגמרא במסכת בבא מציעא עוסקים ביופיו של רבי יוחנן ושל רבי אבהו ושל רב כהנא עד האבות הקדושים ועד יעקב.

אם כן יופים של בני אדם, של אבותינו, מעניין מאוד את חז"ל והם עוסקים בכך.

מדוע? במה חשוב המראה?

התשובה לכך טמונה לדעתי במילה בה בחרו חז"ל לתאר את היופי באותה גמרא במסכת בבא מציעא- 'שופריה'. 'שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם'.

תרגום המילה 'שופריה' בלשונו הוא - הארה. האור שעל פניו של רבי יוחנן, כך גם מנסה הגמרא לשחזר שם את אותו אור היוצא מפניו של רבי יוחנן על ידי לקיחת כוס של כסף מיוחדת והנחתה כנגד השמש- ניצוצות האור היוצאים ממנה הן כעין יופיו של רבי יוחנן.

הארת פניו של אדם היא יופיו והיא כלל לא קשורה למידות וסנטימטרים, צבעים או צורות. מדובר על הארת הנשמה המאירה מבעד לבשר. כשהנשמה מאירה, מתנוצץ על הפנים אור אינסופי אלוקי, שאין העין שבעה מלהביט בו. זמן של הדלקת נרות שבת, עליה לתורה, ברכת הבנים, שמחה, בכל אלו קורן אור פנינו, הנשמה מאירה וזה מה שיפה.

לעומת הארת הפנים של הנשמה המאירה מבעד לגוף יש גם את הצד השני, כאשר הנשמה נסתרת, מחמת החטאים ואז נוצר ניתוק בין נשמה לגוף וגוף ללא נשמה הריהו מתחיל להרקיב, להתפרק, להיפצע.

מראהו של המצורע, הנגעים המתחפרים בעורו מצביעים על נתק. נתק בין נשמה לגוף, משהו בפנים מת, ומאפשר לאדם לדבר לשון הרע על הזולת תוך איבוד הרגישות והתחושה הפנימית של משמעותן של מילים. הניתוק הזה מתראה כלפי חוץ בנתק, 'נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא'.

בדיוק באותו המקום שדרכו הייתה אמורה להאיר הנשמה, דרך שבעת פתחי הגולגולת ובעיקר דרך הפנים עצמן- במקום הזה נהיה מצורע, מנותק, וחשוך תואר. תהליך עמוק של ריפוי מתחיל כאן, שכמו ציר עובר בו ההזדקקות אל הכהן, מזרע אהרון המאיר פנים לכל אחד, שמח בלבו לכל אחד, שפניו מאירות ובוהקות כמראה הברק כשהיה יוצא מבית קדשי הקודשים.

יופי הוא אור הנשמה המאיר מבעד לגוף וכל אותם שמוזכר בהם שהיו יפי תואר- תוארם הפנימי בלט מעבר לפניהם וזה מה שגרם להם להיות יפי מראה ולסובבים לרצות לראות אותם שוב ושוב.

לא לחינם אנו מתפללים מידי יום שנזכה למידה זו של הארת פנים ממנו יתברך- 'ברכנו אבינו באור פניך', האר פניך ונוושעה, בהארת פנים בין אדם לחבריו ובין איש לאלוקיו.

פורסם בעלון "על פסיכולוגיה ויהדות" בהוצאת מכון שילה