במסגרת מאמצי הממשלה לבלום את מכת המסתננים מאפריקה, תוקן לפני כמה חודשים החוק למניעת הסתננות, ונקבע כי המסתננים לא יוכלו לשלוח כספים אל חשבונות בנק בחו"ל. מטרת החוק החדש הייתה לפגוע במוטיבציה העיקרית של האפריקנים שהבריחו את גבולנו הדרומי בשנים האחרונות.
השכר הממוצע במדינות מזרח אפריקה הוא כעשירית מזה שבישראל. עובדים בלתי מיומנים (והמסתננים שמגיעים לכאן הם לא רופאים או מהנדסים) עשויים להרוויח שם דולרים ספורים ליום עבודה. כך שכל משפחה אפריקנית שזוכה בנציג משלה באחד משוקי העבודה במערב מבטיחה לעצמה עוגן כלכלי רב ערך. האפשרות לחסום את נתיב הכסף מעקרת במידה מסוימת את מטרת הגעתם של כמעט כל המסתננים.
קול הזעקה שהרימו ארגוני השמאל חשף את העובדה שהאמת על עשרות אלפי האפריקנים שהגיעו לכאן בדרכים לא חוקיות ידועה גם להם: אלה לא פליטים, אלא מהגרי עבודה בלתי חוקיים. החוק היה מעקר לחלוטין את מטרת הגעתם של המסתננים אילו היה אוסר על השוהים הבלתי חוקיים להוציא מכאן כספים בכלל. אבל הח"כים קבעו כי מסתנן יוכל לקחת איתו את הכסף שעשה בישראל ביום שבו יגורש או יואיל לעזוב. עניין של לב רחום, פחד מזעם התקשורת והערכת הסיכונים מול שופטי בג"ץ.
כדי לסבר את האוזן נספר כי דו"ח של הבנק העולמי נקב במספר המדהים של ארבעים מיליארד דולר, כסכום ששולחים מהגרי עבודה אפריקנים מדי שנה אל ארצות המוצא שלהם. הדו"ח הצביע על העובדה שהסכום מוכפל בכל ארבע-חמש שנים, ומחבריו העריכו כי סכום דומה נשלח אל ארצות המוצא שלא דרך המערכת הבנקאית. מכאן שבכל שנה שולחים מהגרי עבודה אפריקנים לארצות מוצאם סכום העולה על מאה מיליארד דולר, בערך כמו התקציב השנתי של מדינת ישראל. המשמעות לכלכלת מדינות אפריקה, שתקציבן אינו עולה על מספר חד ספרתי של מיליארדי דולרים, היא עצומה. זו הסיבה למשל לכך שמדינה כמו אריתריאה, שתקציבה נמוך משני מיליארד דולרים לשנה, מסרבת לשתף פעולה עם מדינת ישראל בהחזרת אלפי אזרחיה השוהים כאן באופן בלתי חוקי. ולפחות על פי החשד שהעלה השבוע עיתון מעריב, גם מסייעת להם בגלוי לעקוף את החוק הישראלי ולשלוח כספים אל קרובי משפחה במדינה האפריקנית.
ניסיון קודם לנטרל את המניע הכלכלי של המסתננים סוכל כבר לפני שנים. עד לפני כארבע שנים העסקת המסתננים הייתה בלתי חוקית. אכיפה מסיבית של האיסור הייתה מונעת מרובם את האפשרות לממש את חלום המשכורת המערבית. אלא שבמסגרת הליכים בבג"ץ התחייבה המדינה שלא לאכוף את החוק בעניין ולהניח למסתננים ולמעסיקיהם. גם ההערכות של משטרת ישראל כי מניעת פרנסה מהמסתננים בלי מהלך מקביל של גירוש המוני תזניק את רמת הפשיעה בישראל למימדים המוכרים רק בעולם השלישי, קיבעה את הפרקטיקה המניחה למסתננים לעבוד למחייתם.
במדיניות של הפוך על הפוך מנסה בחודשים האחרונים שר הכלכלה נפתלי בנט לצמצם את המוטיבציה של מעסיקים ישראליים להעסיק מסתננים. הוא הורה לפקחי משרדו לאכוף בקפדנות את חוקי העבודה בכל הנוגע להעסקת מסתננים. כך מוודאים פקחי משרד הכלכלה כי המסתננים מקבלים את כל זכויותיהם על פי חוק, דוגמת שכר מינימום ושעות נוספות - דבר שהופך את העסקתם לאופציה קורצת הרבה פחות למעסיקים ישראלים נצלנים.
אל מאמצי השר בנט הצטרפו לאחרונה גם לא מעט עורכי דין פרטיים. חלקם מתקני עולם, חלקם מבקשים פרנסה בשוק עורכי הדין העמוס לעייפה. אלו החלו להגיש תביעות ענק ממעסיקים שהעסיקו בעבר מסתננים. מעסיקי העובדים הזרים החוקיים למדו בשנים האחרונות להקפיד על כל תג בזכויות העבודה והשכר ולתעד כל פעולה, שכן תביעה בתום תקופת ההעסקה הפכה בקהילות מסוימות של עובדים זרים לפרקטיקה מקובלת. באופן דומה לומדים היום מעסיקים רבים כי העסקת מסתנן מאפריקה היא סיכון משפטי משמעותי.
לא צריך בנקים
הכרעת דין שנתן בשבועות האחרונים השופט צבי סגל, המופקד בבית המשפט המחוזי בירושלים על תיקי הפשיעה החמורים, מגלה טפחיים מהדרך שבה כספים זורמים מישראל לאריתריאה בניגוד לחוק, בלי כל צורך במערכת הבנקאית הפורמלית.
סגל דן בכתב אישום חמור שהוגש נגד שני חלפני כספים, ערבים ירושלמים, שהואשמו על ידי הפרקליטות בשיתוף פעולה עם כנופיות בסיני שנוהגות לחטוף מסתננים בדרכם לישראל לצורך דרישת כופר. השניים, שניהלו צ'יינג' במדרחוב במרכז ירושלים, היוו תחנה שבה מסרו מסתננים אריתריאים כספי כופר בסכומים של עשרות אלפי דולרים כדי לשחרר קרובי משפחה מהשבי בסיני. סגל אמנם הרשיע את השניים רק בעבירות של הלבנת הון, לאחר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי החלפנים ידעו מה פשרן של העברות הכספים הבלתי חוקיות. העדויות שנשמעו מפי החטופים עצמם היו מהקשות שנשמעו בין כותלי בית המשפט בירושלים, אך עיקר המשפט נסוב סביב עדותם של המסתננים שמסרו את כספי הכופר לחלפנים.
עדות מרכזית בתיק הייתה של ארגאיי, מסתנן שמתגורר בדרום תל אביב. הוא סיפר כי לפני כשנתיים התקשרה אליו אחותו וסיפרה לו כי קרוב משפחה רחוק בשם עמנואל מוחזק על ידי חוטפים בסיני. כופר הנפש שדרשו החוטפים, כארבעים וחמישה אלף דולר, נאסף זה מכבר באריתריאה. אך הסתבר כי בעוד שהוצאת סכומים גדולים מאריתריאה היא פעולה קשה לביצוע, הרי שלהבריח סכומים גדולים מישראל הוא דבר של מה בכך. לפיכך ביקשה האחות כי ארגאיי יפנה למכרים וחברים אריתריאים השוהים בישראל ויבקש מהם להעביר לידיו את סכום הכסף שהם מעוניינים לשלוח לבני משפחותיהם באפריקה, בתמורה לכך שאחותו של ארגאיי תעביר סכום זהה ישירות לבני משפחותיהם. השיטה עבדה כך: בכל פעם שארגאיי קיבל מחבר סכום כלשהו, הוא צלצל לאריתריאה או לסודן והורה להעביר סכום זהה למשפחתו של החבר. את הסכומים שאסף הוא העביר לחלפנים המזרח ירושלמים. הם ניהלו באופן דומה מערכת סליקה פרטית אל מול חלפן ירדני. כנגד כל דולר שהוא קיבל שם הם שחררו דולר כאן ולהפך. הירדני העביר את הכספים בדרכים דומות הלאה. מסתבר שלא הבנקים הישראליים הם אלו שיכולים לעצור את העברות הכספים לאפריקה.
דורשות להמשיך באפליה
הבלבול התדיר בין זכויות הילד לטובת האישה הודגם השבוע היטב בישיבה משותפת של הוועדה לזכויות הילד בכנסת והוועדה למעמד האישה, כאשר ארגוני הנשים פתחו את מלחמת החורמה נגד צמצום חזקת הגיל הרך. יושבות הראש של שתי הוועדות, חברות הכנסת אורלי לוי-אבקסיס ועליזה לביא, הקפידו לשבץ את הביטוי "טובת הילד" מדי כמה משפטים, אך בין לבין נאמו על זכותה של האישה הגרושה להמשיך וליהנות מיתרון שאינו שוויוני בקבלת משמורת. תורף הדברים של לביא למשל, שהוא גם הטענה המרכזית של ארגוני הנשים המבקשות להמשיך ולהפלות את האבות הגרושים, היה שהם צריכים לשאת על גבם את עוון הגברים כולם. כל עוד נשים סובלות מאפליית שכר, כך טענה לביא, אין לדרוש שוויון לאבות הגרושים.
ההרגשה שהתקבלה מישיבת הוועדה היא כי מלחמת ההתשה של ארגוני הנשים במסקנות ועדת שניט, שהתקבלו למעשה כבר לפני כחמש שנים (בדו"ח הביניים של הוועדה, שהמליץ כבר אז לבטל את חזקת הגיל הרך), תימשך גם לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אותם השבוע. יש לקוות שמדובר בקרב מאסף.
חופשי על הבר
אדם שוחר בילויים הגיע מעת לעת לבר פופולרי בראשון לציון. הוא ישב עם רעייתו סמוך אל הבר, אכל מה שאכל, שתה מה ששתה, וכטוב לבו באלכוהול הוא נהג כמנהג אותו מקום, הצטרף אל אחרים ורקד על הבר. בפעם הראשונה הכול עבר בשלום. בפעם השנייה הוא החליק ושבר את הרגל. על אף שמדובר בבעל בעמיו, בגיר לכל דבר ועניין, הוא טען כי לא הוא זה שאחראי למעשיו ודרש פיצוי כספי מבעלי הבר.
אוזן קשבת הוא מצא אצל שופט בית משפט השלום בתל אביב אבי פורג. השופט קיבל את טענתו שהוא לא היה שיכור "אלא בסך הכול שתה מספר משקאות שעזרו לו להשתחרר", כפי שכתב השופט. אף על פי שהאיש לא היה יכול להצביע על מכשול כלשהו שגרם לנפילתו, השופט הניח ש"בהתחשב בכך שהיו על דלפק הבר כוסות וצלחות בטרם הוזזו, נוצרה הזעה/רטיבות ברמה כזו או אחרת על המשטח שגרמה להחלקת התובע ונפילתו". ובכלל, השופט קבע כי למרות שמדובר באדם שעלה מבוסם על הבר מרצונו החופשי, הרי אשמתם של בעלי הבר היא שלא מנעו ממנו לעלות ולסכן את עצמו.
בכל זאת השאיר השופט לאיש גם קורטוב של אחריות על מעשיו וקבע שהוא יפוצה רק במאה ועשרה אלף שקלים, מחצית מהערכת הנזק שנגרם לו. התובע מצדו חשב שמגיע פיצוי מלא, שכן לטענתו מלצר עודד אותו לעלות ולרקוד. ועל זה סבתא שלי הייתה אומרת: "ואם הוא היה אומר לך לקפוץ מהגג?"