על החיים ועל המוות

סיפור. חיים - פרויקט תיעוד זיכרונות ניצולי השואה, המועצה האזורית נחל שורק, הוצאת ספריית בית-אל

סבא דוד היה שמו של ניצול שואה מקסים שהכרתי. בגיל 87 הוא החליט לספר לי על הזוועות שעבר במלחמה. שעה וחצי הוא דיבר ובכה ואני כתבתי במהירות, דוחסת מילים ומקומות לתוך מחברת קטנה. שלושה שבועות מאוחר יותר סבא דוד נפטר, ואני נותרתי עם דפים צפופים שהפכו לעדות אחרונה. רק אז הבנתי שפתאום, בלי ששמנו לב, דור ניצולי השואה הולך ונעלם, ואיתו גם שברי זיכרונות, סיפורי הגבורה והשמות.

הסדרה 'סיפור. חיים' מביאה את סיפורם של שבעה עשר ניצולי שואה אשר מתגוררים במועצה האזורית נחל שורק. לצורך המשימה גויסו שתי כותבות המתמחות בכתיבה ביוגרפית והן נשלחו לבתי הניצולים לצורך תיעוד ושימור הזיכרון. שניים מן הניצולים הלכו לעולמם תוך כדי כתיבת הספר אודותם, דבר שהפך את העניין כולו לדחוף עוד יותר.

התוצאה המוגמרת היא סדרת ספרים מרגשת, המאגדת בתוכה מציאות חיים בלתי נתפסת. לאורך קריאת הספרים עולה התחושה כי הדבר היחיד שהחזיק את הניצולים לאורך כל שנות המלחמה הוא האמונה בריבונו של עולם. אמונה זו לא התערערה לרגע, גם מול פניו הרעות של השטן מאושוויץ, ד"ר מנגלה.

ניצולי השואה בסדרה הם חלק מעולם יהודי שוקק חיים שהיה ואיננו עוד. לרבים מהם זוהי הפעם הראשונה שבה נחשף סיפורם המלא, והשינוי העצום שחל בהם בעקבות העלאת הזיכרונות תרם רבות לאיכות הכתיבה ולדיוק מרבי בפרטי האירועים עצמם.

גם הצד הוויזואלי על עטיפות הספרים תורם את חלקו לסדרה. בספרו של מיקי פרידמן, למשל, מופיע תצלום שלו כשברקע פסי הרכבת המובילים למחנה המוות אושוויץ. עננים שחורים משוחים בצבעי שמן סוגרים את הכריכה מלמעלה ויוצרים אפקט של אפלה, התואם לשמו של הספר: 'כי אשב בחושך, ה' אור לי'.

מועצת נחל שורק קיבלה על עצמה את עלויות הכתיבה וההדפסה של הספרים, לאחר שגורמים ציבוריים שאליהם פנתה סירבו ליטול חלק בפרויקט. לאור המציאות שבה נפטרים מדי יום כעשרים (!) ניצולים בממוצע, מיהרו במועצה לסיים את מלאכת הכתיבה ולאפשר לקוראים לרכוש את הספרים במחירי עלות. ספריית בית אל נרתמה אף היא לעניין והיא משווקת את הסדרה כולה גם באתר האינטרנט שלה.

רגע אחרי יום הקדיש הכללי, כשרבים מהניצולים כבר אינם איתנו, אולי הגיע הזמן להפנים שתיעוד זיכרון השואה הוא משימה לאומית חשובה מאין כמותה, למען הדורות הבאים. כי עוד מעט, כשכבר ממש נרצה לתעד, נגלה בצער שלא נשאר את מי.