ביום ראשון השבוע הקדיש 'ידיעות אחרונות' שני עמודים ל"סוף שבוע של קטל בכבישים: 4 הרוגים בתאונות קשות". על פי 'ידיעות', 2013 הייתה "שנה אדומה" בכבישי ישראל. האם זה באמת נכון?
כדי להשיב על כך נחזור שנה אחורה, ל‑2012. אז נרשמה ירידה חדה של כרבע במספר ההרוגים בתאונות. באותה שנה, לראשונה מזה יובל (!) נהרגו בכבישים פחות מ‑300 בני אדם. מומחי תחבורה העריכו אז שצניחה כזו נובעת ממקריות והזהירו שלא ניתן לשמור עליה.
המדד שנחשב הכי אמין בתחום הוא מספר ההרוגים לכל מיליארד קילומטרים של נסועה (קילומטרים שגמאו כלי הרכב במדינה). בשנת הפלאות 2012 הגיעה ישראל לחמישה הרוגים בלבד לכל מיליארד קילומטרים. על פי נתוני ה‑OECD (שמעודכנים שנה קודם לכן) רק בריטניה, שבדיה, נורבגיה, דנמרק, הולנד ואיסלנד הצליחו להגיע לתוצאות טובות יותר - כארבעה הרוגים לכל מיליארד קילומטרים. ישראל הקדימה את כל השאר, כולל מדינות בעלות תשתית תחבורתית נחשבת כמו יפן (7.8), גרמניה (5.6), שוויץ (5.1) וארה"ב (6.8).
נחזור ל‑2013, שזה עתה הסתיימה. הנתונים אמנם לא סופיים, אבל על פי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נרשמה עלייה של כשישה אחוזים במספר ההרוגים. אם נזכור כי הנסועה עולה גם היא מדי שנה בכמה אחוזים, אפשר לומר בלי להסתכן יותר מדי שהנתון המפתיע משנה קודם לכן - חמישה הרוגים בלבד למיליארד קילומטרים - כמעט לא השתנה. זה בהחלט הישג יפה, שניתן לזקוף לזכותם של לא מעט גורמים כמו עמותות דוגמת אור ירוק, המשטרה, מערכת החינוך ועוד. אבל עיקר הקרדיט מגיע למשרד התחבורה ולעומדים בראשו, השר ישראל כץ וסגניתו ציפי חוטובלי.
תאמרו: מה הם כבר עשו? ובכן, הם עשו לא מעט ולא כאן המקום לפרט. אבל הבה נעשה תרגיל מחשבתי קטן: לו יצויר שבשנת 2013 היו נהרגים בכבישים אלף איש, חלילה. האם האשמה הייתה נופלת על העמותות, על מערכת החינוך או אפילו על המשטרה? ברור שלא. כולם היו הולכים, ובצדק, על ראשו של כץ. אז אם כץ מוחזק כאחראי לכישלונות בתחום התחבורה (ויש גם כאלה), מגיעות לו ולסגניתו כמה מילים טובות על ההישגים, במיוחד כשהם מתבטאים בחיי אדם ממש.
אסור כמובן שהמחמאות הללו יבלבלו או ירפו את ידי העוסקים במלאכה, שחייבים לעמול ללא לאות על הגעה למטרה הסופית: אפס הרוגים בכבישים.