במיוחד בשביל מצביעי הימין הפיקה השבוע הממשלה הצגה לתפארת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את ההצעה לסיפוח בקעת הירדן שהגישה חברת הכנסת מירי רגב. אך אם יש מי ששוגה באשליה כי נתניהו וממשלתו יעזו לספח ולו חצי דונם ביו"ש, מוטב לו שישמע על החרדה שאחזה בממשלה כאשר היא נדרשה לאשר חקיקה שתחיל את חוק עבודת נשים על עסקים הפועלים ביו"ש.
ככלל, כל עוד ישראל לא מספחת את שטחי יהודה ושומרון, הרי שהחוק הישראלי אינו נוהג בהם. אם המדינה מבקשת להחיל חוקים מסוימים על אזרחיה הישראלים המתגוררים ביו"ש, הכנסת צריכה להורות על כך במפורש. כך למשל הוחל הדין הפלילי הישראלי או חוקי המיסוי השונים על אזרחי ישראל ביו"ש. חוקים אחרים טרם הוחלו ביו"ש - למשל דיני עבודה שונים וביניהם חוק עבודת נשים, שהסעיף הבולט בו הוא האיסור לפטר אישה בהיריון ללא אישור מיוחד של משרד הכלכלה. מדי שנה בוחן המשרד למעלה מאלף בקשות כאלה של מעסיקים אשר מנסים להוכיח כי הפיטורים מוצדקים, למשל בגלל סגירת עסק. הסטטיסטיקה מלמדת, אגב, כי רוב הבקשות נענות על ידי המשרד. החוק מאפשר גם למעסיק וגם לעובדת לערער על ההחלטה לבית הדין לעבודה בתוך 45 ימים מרגע שהחלטת משרד הכלכלה הגיעה לידיעתו.
חברת הכנסת אורית סטרוק נחלצה לעזרת הנשים העובדות והגישה הצעת חוק המחילה את חוק עבודת נשים גם על עסקים הפועלים ביו"ש. אלא שהממשלה, החוששת כי החלת חוקים ישראליים נוספים ביו"ש תתקבל בעולם בפנים חמוצות, החליטה שלא לקדם את הצעת החוק. תחת זאת החליטה הממשלה לפני ארבעה חודשים בדיוק לפנות למסלול אחר, שבו לטעמה ניתן לתקן את המציאות המשפטית ביו"ש בלי להרגיז את הגויים. הממשלה ביקשה שמשרד המשפטים ומשרד הביטחון יקדמו בתוך ארבעה חודשים חקיקת ביטחון - כזו שאינה מסורה לכנסת ישראל אלא לריבון ביו"ש, אלוף פיקוד המרכז - שבה ייסגרו כל הפערים בדיני עבודה בין המועסקים ביו"ש ובין המועסקים בשאר חלקי הארץ.
האם קיימו במשרד הביטחון את דרישת הממשלה? זאת נדע רק בשבוע הבא. אך לדרישת הממשלה פעלה לשכת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי לחקיקת ביטחון מהירה בעניין הספציפי של חוק עבודת נשים. צו האלוף שפורסם שומר על המבנה הכללי של החוק הישראלי, אבל הוכנסו בו גם מספר שינויים שמנסים לנתק את ביצוע החוק ביו"ש ממוסדות מדינת ישראל. כך במקום אישור ממשרד הכלכלה, יידרש מעסיק להוציא אישור לפיטורי אישה בהיריון שעובדת ביו"ש מקצין מנהל אזרחי הממונה על הנושא. ובכל מקום שבו מופיעות בחוק המילים "בית הדין האזורי לעבודה", קובע הצו, ייכתב "בית המשפט לעניינים מקומיים" - כזה שפועל ברשויות המקומיות שמעבר לקו הירוק.
ח"כ סטרוק מיהרה לפנות ליעל דולב, עורכת דין מובילה בתחום דיני העבודה, שהגישה לה ביחד עם עו"ד צפורת שימל מ'אמונה' חוות דעת המבהירה כי את מחיר האפולוגטיקה הפוליטית ישלמו הנשים העובדות עצמן. בחוות הדעת טענו עורכות הדין כי האפשרות לפנות לבית משפט לעניינים מקומיים תגרור מרוץ סמכויות, כאשר המעסיקים יעדיפו לפנות בזריזות לבית משפט שאינו מתמחה בדיני עבודה כדי לנסות ולחלץ ממנו אישור לפטר עובדות בהיריון.
בעקבות חוות הדעת הצו תוקן, והפעם נכתב שם כי במקרה שהמעסיק או העובדת יבקשו לערער על ההחלטה, הרי שהם יוכלו לפנות "לכל ערכאה שיפוטית". בחוות דעת נוספת שהעבירה סטרוק למשרד הביטחון כותבת עו"ד דולב שהתיקון לצו רק קלקל. "התיקון לצו האלוף... לא מגדיר מהי אותה ערכאה שיפוטית, לא רק שלא הביא לתוצאה המבוקשת אלא הביא לתוצאה ההפוכה. התיקון בצו האלוף הוסיף לעמימות המצב הקיים במקום להבהיר אותו ולעשות סדר", כתבה דולב. "אי מתן סמכות ייחודית לבית הדין (לעבודה) גם ביישום חוק עבודת נשים בשטחים עשוי להוביל לפסיקות בלתי מקצועיות, ואף לסתירה ביחס לפסיקות בבית הדין לעבודה. ובוודאי שמפלה לרעה את ציבור נשות השטחים, אשר ייאלצו להתדיין בערכאות שאינן מקצועיות, בשונה מבית הדין לעבודה".
בשם טובת הילד
האמת העצובה היא שאם ידן הקשה של פקידות הסעד הייתה מכבידה רק על משפחות מצוקה, או על השוליים הרחבים מאוד של משפחות לא מתפקדות מהעדה האתיופית - הרי שלא היינו עדים למתקפה הציבורית על תפקודן הלקוי של הפקידות ועל הסמכויות הדרקוניות שניתנו בידן. בוודאי שלא היינו זוכים לכנס חרום, כמו זה שנערך השבוע, בו ניסו העובדות הסוציאליות בשירות המדינה לעצור את הסחף נגדן בדעת הקהל. נחמד היה לחשוב שמה שהבעיר את האש הוא מאבקה הטראגי של צעירה אמיצה אחת ממוצא אתיופי שאיבדה את אחיינה התינוק לזוג הורים מאמצים, אבל האמת היא שזה היה רק ניצוץ מקרי. מקורם של אדי הדלק שעומדים באוויר כבר זמן רב בא ממשפחות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה הרבה יותר - כאלו שנהנו מאוטונומיה על חייהן עד שפגשו בשירותים הסוציאליים.
בעידן שבו כשליש מהזוגות הנשואים מתגרשים, עשרות אלפי אזרחים בוגרים ואחראים מוצאים את עצמם בכל שנה כשגורלם תלוי במידת נשיאת החן שלהם בעיני עובדות מדינה. סכסוכים על נושאי משמורת והסדרי ראייה לא מוכרעים כמו כל סכסוך אחר על פי הסכמים אישיים ועל פי החוק. במקום זה נמסרת ההכרעה למיטב שיפוטן של עובדות סוציאליות, שמדרגות את איכות ההורות של אנשים כמוני וכמוך - לא הורים מושלמים, לא חפים מטעויות, אבל בני חורין שאינם תלויים בטעמם של אנשים זרים.
בין הבאים לחזק את ידן של העובדות הסוציאליות בכנס השבוע, הייתה גם מי שאחראית במידה רבה למצב - השופטת בדימוס סביונה רוטלוי. היא הייתה מראשי הדוחפים להתערבות גוברת והולכת של המדינה באוטונומיה ההורית - התערבות שיכולה להיות מורגשת גם על ידי משפחות שלמות ונורמטיביות (הידעתם שנימוק מרכזי של משרד החינוך נגד החינוך הביתי הוא שאין עין מבוגרת השוזפת באופן קבוע את הילד מלבד זו של הוריו - כזו שתוכל לדווח לרשויות במקרה הצורך? הידעתם שזה חלק מהרציונל שבשמו מגיעים אנשי המשרד לביקורי בית אצל משפחות שמקיימות חינוך ביתי?), אך בעיקר מתפרצת בכל עוזה אל תוך חייהם של אזרחים דרך הפצע הפתוח של הגירושין. שירותי הרווחה כבר מזמן לא מסתפקים בניהול חייהם של הורים מתעללים וילדים שסובלים מהזנחה. בשם טובת הילד הם מכריעים הכרעות ערכיות הנתונות במחלוקת בין בני זוג לשעבר, שהם מנוסים וחכמים לא פחות מכוח האדם העומד לרשות רשויות הרווחה.
לא צריך לנבור בארכיון בתי המשפט כדי למצוא דוגמאות טובות לעניין. אלו מעשים שבכל יום. לפני שבועיים למשל פרסם שופט בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, טל פפרני, פסק דין שעסק בסכסוך בין שני בני זוג לשעבר על דרך החינוך הראויה לבנם, שהחל זה לא מכבר ללמוד בבית ספר יסודי. הזוג התגרש לפני שנים, ועל פי ההסכם שהושג אז האם קיבלה את המשמורת, והאב קיבל הסדרי ראייה והבטחה כי החלטות הנוגעות לחייו של הילד ייעשו בהסכמה. האם נישאה בינתיים לאחר. יחד איתו היא הביאה לעולם ילדים נוספים, ויחד איתו היא החליטה שלא לשלוח בעתיד את ילדיהם המשותפים לבית ספר אלא להעניק להם חינוך ביתי. חינוך כזה היא ביקשה להעניק גם לבנה מנישואיה הראשונים. היא הבהירה לאב כי מבחינתה כמשמורנית היא אינה צריכה את רשותו לעניין. ולא זו אף זו, היא הבהירה כי הוא לא יוכל לקחת חלק בעיצוב תוכנית הלימודים הביתית שהיא מתכננת לבנם המשותף.
העניין הגיע כמובן לבית המשפט. שם לא עלה לרגע פקפוק במסוגלותו ההורית של אחד מהצדדים, או חשד כי הילד סובל מהזנחה או מהתעללות. מה שנותר הוא ויכוח בין שני אנשים בוגרים, שאפשר וצריך להכריע אותו בדרך משפטית טהורה. ייתכן שאפשר היה לקבוע כי הסכם הגירושין עומד לצדו של האב. אולי אפשר היה להכריע אחרת ולומר כי אם משמורנית זכאית לקבוע את המסגרת שבה ילמד בנה. אך המערכת אינה מנסה להכריע בין רצונות שני הצדדים, מכיוון שהיא אינה מכבדת את האוטונומיה של ההורים. השופטת רוטלוי וחבריה הנחילו לנו את הסיסמה "טובת הילד", ובשמה הם דורשים שההכרעה תופקע מההורים - נורמטיביים, חכמים ושוחרי טובתו של הילד ככל שיהיו - ותימסר לפקידות הסעד. דעתו של האב כמו גם דעתה של האם אינן רלוונטיות, ולכן השופט פפרני לא הכריע ביניהם אלא שלח אל המשפחה מומחים שונים שיקבעו באופן אובייקטיבי מהי טובתו של הילד. פסיכולוג מומחה ואובייקטיבי מטעם בית המשפט קבע כי טובתו היא לעבור לחינוך ביתי. לפקידת הסעד הייתה דעה אובייקטיבית אחרת - שטובת הילד מחייבת את השארתו בבית הספר. הכריעה ביניהם עובדת סוציאלית אובייקטיבית הממונה על החינוך הביתי מטעם משרד החינוך - שכאמור לא מתלהב מהרעיון שילדינו לא יימסרו לידיו האמונות. האב גבר אפוא בבית המשפט, אבל בלי קשר לדעתו ולחירותו להכריע בגורל בנו.