לאחרונה קיבלתי הודעת דואל מחבֵרה חביבה, ובה תקציר של הרצאה שנתן מנהל המחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת סטנפורד המכובדת בנושא הקשר בין הגוף והנפש. המומחה קבע חד משמעית שבשביל הגבר הנישואין נמצאו כמאריכי חיים, ואילו אצל האישה מה שמאריך את החיים הוא קשרים חברתיים חזקים עם חברותיה.
לפי דבריו, הספרות הרפואית והניסיון הקליני מעידים כאלף עדים שאצל הנשים הפעילות היעילה ביותר לבריאות היא מפגש עם חברות, כולל שיחנושים על הא ועל דא, ושהתועלת הבריאותית בכך שקולה כנגד ביצוע פעילות גופנית ואף עולה עליה. ברמת התא נצפית בעקבות מפגשים כאלה עלייה ברמת הסרוטונין, אחד מהחומרים המופרשים במוח שמוריד דיכאון ומסייע בהשריית שלווה וביטחון.
נשים יודעות לתמוך בחברותיהן, וזה מחסן אותן מפגעי החיים. לכן שחנ"ש טוב עם חברה שקול מבחינה בריאותית לפחות כמו שיעור זומבה או חוג בהתעמלות אירובית, אם לא יותר. מנגד, נשים שלא מצליחות ליצור קשרים חברתיים נמצאות ברמת סיכון למחלות קרדיו-וסקולאריות באותה רמה של נשים מעשנות!
מתצפיות פסיכו-אנתרופולוגיות עולה שבעוד שגברים יוצרים קשרים סביב פעילויות - נשים יוצרות קשרים דרך השפה הרגשית. לגביי זה אומר שבמקום להרגיש שמדובר במותרות ובבזבוז זמן, החלטתי לסמן ביומן האישי שלי יום בריאות שבועי שלא יכלול מסע רגלי ואפילו לא שחייה בבריכה – אלא מפגש עם חברה טובה על קפה ומאפה. זה זול יותר משיעור התעמלות אירובית, וגם טעים יותר.
שתל נגד השמנה
ואולי יש אפילו בשורה, סוף סוף, להתמכרות הזאת לקפה ומאפה. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי יותר ממחצית בני האדם בעולם סובלים מעודף משקל, ואחד מכל שישה סובל מהשמנת יתר. לפי סקר משרד הבריאות הישראלי, יותר מחמישית מהילדים בבתי הספר היסודיים סובלים מהשמנה, ומכאן מטפסים הסיכונים לבעיות במערכת כלי הדם, וכן סיכון יתר לסוכרת ולסרטן.
נגד זה פותחה בשוויץ מערכת לאזהרה מוקדמת ולטיפול בהשמנת יתר. מדובר בשתל המורכב ממרכיבים גנטיים אנושיים שמוחדר מתחת לעור ועוקב אחר רמות השומן בדם, ובעזרת מנגנון משוב מעביר מסר למרכז השובע במוח. החומר הגנטי הזה הוכנס לקפסולות קטנות, והושתל בעכברים שמנים שהוזנו במזון עתיר קלוריות. עקב העלייה בתחושת השובע העכברים חדלו מלאכול ומשקל גופם ירד. כשרמות השומן ירדו לנורמה המעגל נעצר, ולא שודרה יותר תחושת שובע. התקווה היא שטיפול זה יחליף ניתוחים בריאטריים (המקטינים את נפח הקיבה), שהם היום הבשורה לאוכלוסייה גדלה והולכת של בעלי משקל יתר, אך מהווים טיפול חודרני עם לא מעט תופעות לוואי.
אבל האמת היא שהבעיה העיקרית שקשורה לבריאות הציבור היא העובדה שרופא הכפר, שהכיר את החולה בכל נימי נפשו, נעלם ואיננו ולא כל רופא משפחה מצליח להיכנס לנעליו. כך שבמקום להתעסק בנפש מתעסקים בגוף, ולא תמיד ההצלחה מאירה לנו פנים.
במאמר של פרופ' מוטי רביד, מנהל בית חולים מעייני הישועה בבני ברק, מובא תיאור מקרה קליני מכונן:
"לפני מספר ימים ישב מולי פציינט, גבר בשנות השבעים לחייו, עתיר הישגים, שמבחינת מעמדו הציבורי ואמצעיו הוא יכול לקבל ייעוץ מכל רופא בעולם. לאיש מרשים זה מספר בעיות רפואיות, שבכל אחת מהן מטפל מומחה רפואי מהמעולים ביותר במקצועו. לאחר שמנה את בעיותיו ופירט את שמות המומחים הרפואיים המטפלים בו אמר לי: 'אבל לי אין רופא, כל מומחה מטפל במחלה אחת ואף אחד לא מטפל בי'. אמירה זו, מפי איש בעל חושים חדים והבנה עמוקה של הטבע האנושי, מאירה את אחת הבעיות המרכזיות של הרפואה במאה ה‑21".
ואז הוא מגיע למסקנה שככל שהרופאים מתמקצעים בתחום צר יותר ויותר, קשה להם לראות את החולה כמקשה אחת. כמות המידע החדש שמתפרסם בכל יחידת זמן מכפילה את עצמה בכל חמש שנים. וכך, רופא מומחה נדרש לקריאה וללימוד פרטי הפרטים של מקצועו, וראייתו נעשית צרה מלהכיל תחומים נוספים ברפואה. ואז הפציינט עצמו הופך להיות החוליה המקשרת בין הרופאים המטפלים בחלקים שונים של גופו, והחולה נותר לבדו, מחולק לאיברים איברים. המחבר מסכם שיש הרבה רופאים למחלות, אך מעטים הרופאים לחולים.
דור הבטטות
אחד המאמרים המבהילים ביותר שקראתי לאחרונה התייחס לדור "בטטות הכיסא", ומביא נתונים מדידים על השינויים שחלו בכושר הגופני בדור האחרון. מתברר שאכן ישנה ירידת הדורות גם בנושא הזה. המאמר מציין שרוב הילדים והצעירים בימינו (בגילאים 9‑27) אינם רצים מהר כמו הוריהם באותו גיל. דבר זה פורסם בכנס עולמי של קרדיולוגים. המחקר כלל סיכום של יותר מחמישים מחקרים שונים מרחבי העולם בין השנים 1964‑2010, שהשתתפו בהם בסך הכול יותר מ‑25 מיליון נערים ונערות מ‑28 מדינות בעולם. המטרה הייתה להעריך את הסיבולת הגופנית ואת בריאות הלב שלהם.
המחקר מראה שנערים שרצים קילומטר וחצי בימינו יעשו זאת תשעים שניות לאט יותר מאשר אבותיהם שלושים שנה קודם לכן. על פי החישוב, יוצא שהכושר הגופני ירד ב‑5 אחוזים לכל עשור מאז 1975. במבחני כושר השוואתיים שנערכו בארה"ב, נצפה כי סטודנטים במכללות רצו 1,000 מטר בזמן איטי יותר (ב‑14‑15 שניות) לעומת הממוצע לפני עשור. בקרב בנות שרצו 800 מטר – הזמן הממוצע היה איטי יותר בכ‑12 שניות לעומת הזמן הממוצע לפני עשור.
המסקנה הכוללת של המחקרים היא שהילדים היום מצויים בכושר גופני נמוך ב‑15 אחוזים משהיו הוריהם כשהיו באותו הגיל. ארגון הבריאות העולמי העריך ששמונים אחוזים מילדי העולם אינם עוסקים בפעילות גופנית מספקת, והומלץ שכל ילדי בית הספר יבצעו לפחות שעה של פעילות גופנית כל יום.
בקיצור, ירידת הדורות, פשוטו כמשמעו. אבל לעיתים ישנן הפתעות. מסתבר שלא תמיד הגיל הכרונולוגי הוא שקובע. שמעתי סיפור על זקן שישב בקופת חולים והמתין לרופא. לידו התיישב בחור צעיר. מה עושים כשמחכים ומחכים? מתחילים לספר זה לזה את הצרות. לבסוף שואל הבחור הצעיר את הסבא: "במה אתה עוסק?" "אני נהג מרוצים", משיב הסב. "אתה נהג מרוצים!?" מתפלא הבחור. "כן", עונה הזקן, "אני מסיע כל יום את הנכדים שלי הביתה מבית הספר והם מרוצים".