שופטי בית המשפט העליון דחו היום (חמישי) את ערעור המדינה על פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה המדינה תפצה באמצעות "קרן פיצויים ופעולות איבה" קיבוצים בעוטף עזה שנאסר עליהם לרסס את שדותיהם.
ועדת הערר ובית המשפט המחוזי קבעו כי הקיבוצים, נירים וניר עוז, זכאים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לגידוליהם החקלאיים בשטחים הגובלים עם רצועת עזה, על אף שהנזקים לא התרחשו עקב פעולות איבה אלא עקב צו אשר אסר ביצוע טיסות ריסוס בטווח של פחות משלושה ק"מ מהגדר ההיקפית התוחמת את רצועת עזה מחשש ממשי להתרחשות פעולות איבה.
השופטים ציינו, כי השאלה העומדת להכרעה היא, "האם נדרש התובע על פי סעיף 35 לחוק הפיצויים להוכיח שנזקיו נגרמו כתוצאה מהתרחשות בפועל של פעולת איבה, או שמא די יהיה בכך שיוכיח שהנזקים הינם תוצאה של פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, אף מבלי שאירעה פעולת איבה בפועל".
השופט יורם דנציגר ציין, כי "בצדק קבעו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי שיש להבחין במישור העובדתי בין צו איסור טיסות שהוצא על רקע חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי בדבר פעולת איבה מתוכננת לבין חשש כללי וערטילאי מפני פעולות איבה".
השופט ציין כי העובדה שהיאיסור הוטל על ידי הצבא מחזקת את הקביעה, "במשך כעשרה חודשים לא יכלו המשיבים (הקיבוצים - ש"פ) לבצע טיסות ריסוס מעל שדותיהם (וגם לא התאפשר להם לבצע ריסוס יבשתי), וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקים כבדים. המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שפעלו בהתאם לצו איסור שהוצא על ידי גורמי הביטחון עקב חשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות".
השופט הוסיף גם, כי למרות שהפסיקה מטילה נטל תקציבי על המדינה, אין מדובר במצב שבו השיקול התקציבי גובר על שאלת הפרשנות הנכונה לחוק, "אין להפוך את השיקול התקציבי לחזות הכל ולשיקול מכריע בכל פעם שנטענת טענה פרשנית שעשויה להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי על פי החוק".