"אני מחפש בחורה שתוכל להכיל אותי" (תכל'ס אני לא בקטע של להשתנות...)
"יש לנו מערכת יחסים מורכבת, זה לא היה עדיין בשל לחתונה" (תכל'ס שנינו עדין ילדים ולא בקטע של להתחייב)
"זה נושא לא פתור אצלי, אני צריכה לעבור תהליך כדי להשלים עם זה" (תכל'ס אין לי מושג איך להתמודד עם זה)
השיח הטיפולי חדר לשפת היום יום, למערכת החינוך ולמקומות עבודה. השפה עשירה בביטויים הלקוחים מעולם הטיפול. לכאורה, אנחנו המטפלים צריכים לטפוח לעצמינו על השכם, מדובר בהצלחה מרשימה האמורה להיטיב עם רווחת הנפש ואיכות החיים הרגשית של האדם המודרני. לעתים נדמה שבתקופתנו כל אחד נמצא בטיפול מתמיד, מוקף יועצים, מחנך/ת, מדריך/ה, רב, חברים/חברות ושחנ"שים אל תוך הלילה.
ה"פוזה החברתית" של תראו כמה אני מודע לעצמי נהייתה אופנתית, וחלק מבשורת החברה המודרנית, "להיות מורכב" זה נחשב. בדרך כלל, אופנה משקפת זרמי עומק חברתיים, החשיפה למידע בנושאים פסיכולוגים מייצרת את התופעה, והשאלה היא אם מדובר במענה אמיתי או מדומה. נראה שהדור שכבר טעם מהשפה הפסיכולוגית 'נדבק בחיידק'- הוא לא יכול לוותר עליה ולחיות את החיים הפשוטים, בבחינת לדבר על ולא לחיות את...
וכך, אנו הפסיכולוגים, מוצאים לעתים קרובות מטופלים המדברים בשפתנו, בקיאים בשיטות הטיפול, הדינמית או הקוגניטיבית התנהגותית, ואז מתעוררת לכאורה השאלה: "אז מה הבעיה???". הבעיה בתוצאה! במקום לפגוש חבר'ה מודעים, אנחנו פוגשים חבר'ה מתוסבכים. האדם המודרני והפוסט מודרני נראה יותר מפורק ומבולבל מאי פעם, והתופעות החברתיות הקשות של אי שקט וחיפוש מעידות דווקא על מצוקת נפש הולכת וגוברת. מצוקה הניכרת בחברה הכללית בכלל, וגם במגזר הדתי.
אווה אילוז, הסוציולוגית, טוענת בספרה "גאולת הנפש המודרנית", שהפסיכולוגיה בססה את מעמדה בלב הזהות המודרנית, והשליטה שפה תרבותית עתירת כוח בתרבות. השפה הטיפולית החלה להגדיר שפות של עצמיות, ומנסה לעצב ולנסח אסטרטגיות פעולה ליישום החיים הטובים. שפת הפסיכולוגיה מחלחלת לכל אתר בתרבותנו, בספרים, סדרות טלוויזיה (בטיפול וכד'), בקבוצות תמיכה ומפגשים טיפוליים. היא משפיעה על תפיסת הזהות שלנו, בעבודה, במשפחה, ביחסים עם חברים, ובינינו לבין עצמנו.
בראשיתה עיקר התרומה הפסיכולוגית הייתה מושג הלא מודע, והצורך לפתח את התודעה והמודעות של אנשים לעצמם וסביבתם. עצם הגילוי וההבנה של הלא מודע היה כמעט עיקר הטיפול הפסיכואנליטי, עד שהמציאות הראתה שמודעות לא תמיד עוזרת, ומודעות יתר אף מפריעה לתפקוד.
בחברה בכלל ישנו תהליך אשר בו מתפתחת שפה יפה ועשירה, הכוללת לעתים רבות את שפת הפסיכולוגיה החדשה, מעין מיצג וסימבול הנדרש לייצג פסדה חברתית מרשימה. אמנם השפה החדשה היא עשויה להיחשב להישג תרבותי ולשפר את יכולת ההתבטאות והחשיבה, אך הבעיה היא שלעתים היא מתרחקת מהמציאות הקונקרטית, מסווה ומסתירה אותה, ובכך עושה "שירות דב" לשיח וליכולת התקשורת בין חברים, מקומות עבודה בני זוג ובכלל במשפחה. על העצמי האותנטי והאמיתי מתפתחת קליפת עצמי עבה, מלאכותית ומזויפת, הנותנת תחושה מדומה של רמה ואיכות חיים.
לא באתי לשלול את חדירת השפה הפסיכולוגית לשפת היום יום, אלא ל"שים לה גבולות", ולתת מקום לחוויה והשפה היום יומית הפשוטה ולא מתחכמת. חוויה פשוטה בלי הרבה לחפור ולהתפלסף. ראשית "חייה ותן לחיות", שים נקודות עצירה לצורך מבט והתבוננות על מה שקורה, והכי חשוב לחבר בין השפה לחוויה.