ד"ש מניו יורק

צעירים רבים יוצאים לשליחות בעולם, מקרבים יהודים אל ארץ ישראל. כך גם ברכיה, שמספרת חוויות מהשליחות שהיא עושה כעת בניו יורק.

יעל רון , כ"ו בשבט תשע"ד

בשנים האחרונות גדלה כמות בני הנוער שיוצאים לשליחות בחוץ לארץ, במסגרת מחנות קיץ או שירות לאומי.

כך גם מלי ברכיה, בת ה-20 מבני ברק שעושה שליחות בניו יורק מטעם תנועת בני עקיבא, בקהילה אורתודוכסית בשם קהילת ישורון. היא מפעילה סניף של בני עקיבא, מלמדת עברית בבית ספר יסודי וחטיבה, ומידי פעם מתגעגעת לעוגיות של אמא.

"מאז ומתמיד רציתי לעשות שליחות, זה משהו שבער בי מאז שהתחלתי לחפש שירות לאומי", מספרת ברכיה. "הידיעה שיש הרבה יהודים בארצות הברית, ואין לי שום עניין בזה, שיגע אותי, זה העם שלי. איך אני יכולה לשבת בישראל ופשוט לחכות שהם יגיעו? הפסיביות שיגעה אותי. אז עשיתי שירות לאומי שנתיים במשרד הביטחון, והחלטתי שאני ממשיכה לשנה שלישית בני יורק. המשפחה שלי מאוד תמכה בהחלטה, היא הבינה ששנה שלמה לא להתראות יהיה קשה אבל סך הכל אני במרחק 12 שעות טיסה ויש גם סקייפ ופייסבוק".

מה העבודה של שליחה בניו יורק כוללת?

"באמצע שבוע אני מורה בבית ספר יסודי, "רמז" וגם בחטיבת בינים. אני מלמדת עברית בעברית, זה אומר ללא תרגומים לאנגלית בכלל, מה שהופך את זה למאתגר ומעניין. אני עושה פרויקטים הקשורים לארץ, ציונות וחגי ישראל. בשבתות אני חלק ממחלקת הנוער של הקהילה, שמתפללת עם הילדים ומעבירה להם פעילויות הקשורות לפרשת השבוע, שם אני מעבירה פעילויות על ישראל, ערכים, יהדות, או כל מה שבוער באותו החודש.

בשבת אחר הצהרים, אנחנו מפעילות סניף של בני עקיבא, שמונה כ-35 חניכים בכיתות א-ד, קצת שונה מהארץ. היה קצת קשה לגייס סניף, הנוער כאן מאוד עסוק ומוטרד עם הלימודים וקשה לצפות מהם להשקיע, למרות שהמדריכים התותחים שלנו עושים את זה כבר שלוש שנים ובגדול".

כשברכיה הגיעה לניו יורק היא נחשפה לקשיים כמו מציאת מאכלים כשרים, תרבות ושפה שונים, וגעגועים הביתה. "לא היה פשוט להתרגל לתרבות האמריקאית, לדרך שבה הם מעבירים תוכן, איך שמדברים, מה מותר או אסור להגיד. ביחד עם השותפה לנסות להבין איזה חלב מותר לקנות, איפה מותר לשבת לאכול, מה אסור להזמין בסטארבקס ובמיוחד למה האוכל פה כל כך מוזר לנו, מה הסיפור עם הכרוב ניצנים ועם הברוקולי החי ועם הקינמון במרקים. פתאום רדפנו אחרי כל מוצר ישראלי, מעולם לא התלהבתי ככה מבמבה, חמוצים של בית השיטה, גבינה של סקי, פסק זמן. דברים שבארץ לא חשבתי שאני אתגעגע אליהם או אעריך אותם, ופתאום שאני נתקלת בהם והעיניים שלי נוצצות מאושר".

לפני שטסה, שאלה אותה אמא במה לצייד אותה וברכיה אמרה שבאמריקה יש הכל ואולי רק את העוגיות תמרים שלה, לאחר חודש שהעוגיות תמרים נגמרו החליטה ברכיה לעשות הכל בכדי להעביר אליה עוגיות חדשות מאמא שלה בארץ, "פרסמתי פוסט בקבוצת פייסבוק, 'צריכים משו'. כתבתי שאני שליחת בני עקיבא בניו יורק, ואני כמהה לטעם של העוגיות של אמא ומי שטס מאזור המרכז ויכול שייצור איתי קשר.

הגיעו אליי עשרות פניות עם אנשים שיכולים לעזור, או סתם בא להם לחזק אותי כי הפוסט ריגש אותם, תוך שבועיים העוגיות ועוד פינוקים היו אצלי. פרסמתי פוסט תודה לקבוצה וגם לפוסט הזה, למרות שלא ביקשתי בו כלום, הגיבו אנשים ואמרו שהם נוסעים, ואם אני רוצה הם ישמחו לעזור, והנגלה השניה כבר בדרך אליי.

זה ממש קירב אותי לארץ, שלמרות שאני כבר כמה חודשים טובים לא שם, הישראלים לא הפקירו אותי, הארץ שאני אוהבת ומעריכה החליטה שהיא רוצה לתת לי כוחות מחודשים דרך העזרה ההדדית, והרצון לעזור, זה היה מדהים. אני מאוד ממליצה לאנשים אחרים לעשות שליחות, זו חוויה מדהימה ומעצימה. לפעמים אני עוצרת לחשוב מה אני יותר, תורמת או נתרמת. היהודים פה מקסימים, מלאים בנתינה ואהבה לארץ, יש כאן קהילה שעוזרת ותומכת. שליחים צריכים להיות אנשים צנועים שמתייחסים בכבוד ולא מטיפים.

אם נגעת בלב של מישהו, זה מספיק. הדרך שאתה סולל אל לב האנשים, היא זו שחשובה, הרכות בה אתה מעביר את המסר והחכמה להקשיב לפני שאתה מדבר, זו בעיניי שליחות אמיתית".