אני מודה, אני אוהבת לצלם. אוהבת לתעד טיולים, אירועים משפחתיים או הווי משפחתי רגיל של היום- יום.

אני גם לא אוהבת להיות משועממת, אם אני מחכה להזמנה בבית קפה, אני מחפשת מה לעשות עם עצמי, מוציאה את הפלאפון, מסתובבת באתרים או רואה הודעות מצחיקות ששלחו לי, אפילו ההמתנה לאוכל במיקרוגל יכולה לשעמם אותי, אני חייבת לעשות משהו.

אני לא יודעת מתי הבנתי כמה אני מפספסת, אולי כשפעם אחת ישבתי בבית קפה ולא היה עלי פלאפון, שפשוט הסתכלתי מסביבי על האנשים שנכנסים ויוצאים מבית הקפה.

כשהסתכלתי על המלצרית שהכינה לי את ההזמנה וחשבתי קצת על החיים, מי הם אותם אנשים, מאיפה הם באו, לאן הם הולכים, איזה יום הולך לעבור עלי. הצלחתי להבחין בילד חמוד שהסתובב עם בלון ועל עוד מאכלים שהוסיפו לתפריט והיה נעים פשוט לנשום עמוק ולהביט, בלי לחשוב איך אני מבדרת את עצמי עכשיו.

פתאום הטיולים נראו לי אחרת, פתאום הסתכלתי יותר על הנוף, הצלחתי להנות מריחות, מצבעים, וכשכן הוצאתי את המצלמה וצלמתי תמונה אחת או שתיים, ידעתי שכשאסתכל עליה בבית, יותר מאוחר, אוכל להנות ממנה יותר.

פתאום כל תמונה תזכיר לי את הריחות, את החוויות, את הבדיחה המצחיקה שהבעל סיפר ואיך שהקטן נרדם לו על הכתף. העניין הוא, שמשהו בדור שלנו קצת נדפק, נכון, קיבלנו טכנולוגיה מדהימה שלפעמים ממש מצילה חיים ומולידה יוזמות מבורכות, אבל גם איבדנו את ההנאה בדברים הקטנים. אנחנו לא מצליחים לרגע לעצור, לרגע לנוח ולהסתכל על העולם, כי הכל קורה כל כך מהר ואי אפשר להיעצר. הגמילה מהתחושה הזאת, מההתמכרות למהירות שהעולם הזה מציע קשה.

זה לא דבר פשוט להחליט לא לצלם כל דקה ולא לחשוב מה יעלה לפייסבוק בעוד שניה, זה לא דבר קל להחליט שלא להוציא את הפלאפון מהתיק אלא פשוט להביט. מי שמצליח לעבוד על עצמו, מצליח לשחרר ולדעת שמהעולם הזה נהנים יותר כשמרפים, כשלא רצים, זוכה במתנה נפלאה. אני מקוה שאני אצליח לשחרר ולהביט, שכולנו נוכל לזכות במתנה הזו, מידי יום, כבר כשאנחנו פותחים את העיניים ורואים שמש של חורף מחייכת פתאום.