ח''כ עופר שלח
ח''כ עופר שלח צילום: פלאש 90

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס הפרופ' שלום רוזנברג, איש האוניברסיטה העברית, לסוגיה המורכבת והקשה העומדת לפתחם של חברי ועדת השרים לענייני חקיקה – הצעת החוק של חבר הכנסת עופר שלח לאפשר לרופאים לתת לחולה סופני מרשם רפואי שיוכל להביא למותו על פי החלטתו ובאופן עצמאי.

הסוגיה אמורה הייתה לעלות לדיון כבר בשבוע שעבר ואולם בשל קוצרזמן, הדיון נדחה להיום (ראשון 2.2). פרופ' רוזנברג מציין כי העמדה ההלכתית הרווחת הקיימת כבר מימי התלמוד היא שקיים היתר להביא לקיצור ימיו של חולה המוגדר כסופני, הגדרה בעייתית לטעמו של רוזנברג, רק כאשר מדובר במהלך פאסיבי ולא אקטיבי.

ברוח זאת היום לא מאריכים את חייו של אדם על ידי טיפולים שונים ומכונות שונות כפי שבעבר הרחוק הוחלט שאין להרעיש ליד האדם העומד למות על מנת למנוע ממנו את המוות, אמצעי שהיה מקובל אז למטרה זו.

עם זאת הוא מציין כי בהחלט יתכן ומספר פוסקים בקהילות קיצוניות לא יסכימו גם להיתר מוגבל שכזה. בהקשר זה הוא מזכיר את החשש הגדול מהמדרון החלקלק שיש לשים בו סייגים וגדרות על מנת שלא להגדיר סופניות של המחלה כמו גם הגדרת מהות הסבל, אם לחולה או למשפחה ונתונים נוספים יגרמו לקלות בגרימת המוות .

לנוכח התקדימים ההגותיים קובע רוזנברג כי יש להתיר הפסקת חיים באופן פאסיבי וכאשר הדברים מותנים בהסכמתו של החולה. לשם כך, הוא מבהיר, ניתן לעיתים לפעול גם בדרך של הערמה הלכתית כמו אי חידוש זרם החשמל למכונה המחזיקה את האדם בחיים. לדבריו שמירה על הפאסיביות תשמור אותנו מלעשות מעשה של ממש להקדמת קיצו של האדם וממילא לא הביא להגדרת המעשה כרצח.

כענף לשיחה עימו מוצא פרופ' רוזנברג לנכון להזכיר את התמיהה שהוא מוצא במדיניות המדינה המאפשרת ממכר סמים ברמות כאלה ואחרות בפיצוציות ברחבי הערים ואילו מתן קנאביס רפואי לחולים על ערש דווי היא אוסרת, "למה לא? זה לא יאומן", אומר רוזנברג הרואה במאבקו של חבר הכנסת משה פייגלין לאשרור הקנאביס הרפואי "שעתו היפה" וקורא לחבר הכנסת שלח לחבור אליו לפעילות משותפת לקידום המהלך. "בואו ננסה לעזור לאנשים הללו שיחיו גם ללא יסורים", אומר רוזנברג ומעלה תמיהה שמא מאחורי האיסור עומד לובי פוליטי של חברות התרופות.

לדבריו המאבק לקנאביס רפואי לא אמור להוות חלופה לחוק שאותו מקדם חבר הכנסת שלח וניתן לשלב בין השניים. עם זאת הוא שב ומדגיש כי יש להציב בחוק את הגבול הברור שאותו אין עוברים וגבול זה עובר בנקודת הפאסיביות מול האקטיביות.

באשר להסכמת החולה סבור רוזנברג כי עבור אותם מקרים שבהם החולה אינו יכול להתבטא יש להקים ועדות מיוחדות שיידעו לנתח את רצונו אילו יכול היה להגיב ולגבות עדויות מקרוביו באשר להלך מחשבתו ועל סמך אלה להכריע אם לאפשר את הקדמת המוות.

יצוין כי רוזנברג מדגיש שאין לראות בסבלה של משפחה עילה לקיצור ימיו של חולה ובהקשר זה הוא מזכיר את ההבדל שערכו חז"ל בין עובר לתינוק שנולד. כל עוד לא נולד ניתן להמיתו על מנת להציל את האם, אך מהרגע בו הגיח לאוויר העולם יש לראות בו אדם על כל זכויותיו. ברוח זו לא ניתן להמית אדם חי על מנת להקל על סבלה של משפחתו.