הם מגיעים לבתי חולים ומשמחים את החולים ועל הדרך את הרופאים, התפקיד נכנס אליהם לתוך החיים ולשמח הופך להיות חלק משגרת יומם, גם כאשר אין להם איפור או פונפון אדום על האף.
הליצנות הרפואית, הולכת ומתפתחת לאורך השנים ועדי טהורי, בת ה-25 שעברה קורס ליצנות רפואית וגם זכתה להצחיק לא מעט אנשים, מספרת לנו על התפקיד בראיון מלא בצחוק וחוש הומור.
"תמיד רציתי לעבוד בעבודה שעושה טוב לאנשים, שמשמחת אותם", אומרת טהורי. "הגעתי לקורס של הליצנות הרפואית והכרתי אנשים מדהימים, כאלה שאפשר להיפתח אליהם, אנשים מכל הגילאים, מ-17 עד 60. בקורס אתה לומד לא רק להיות ליצן רפואי אלא גם גישה חדשה לחיים, איך אפשר להסתכל על כל דבר קטן בצורה אחרת, איך צחוק מקרב בין אנשים ואיך אפשר ברגע להעלות חיוך".
איזו חוויות זכורות לך מהעבודה בבתי החולים?
"היו כמה דברים, היתה אישה מבוגרת שלא רצתה בשום פנים ואופן לשתף פעולה, היא הרגישה שזה לא מכבד אותה. דיברתי איתה קצת ותוך כדי הכנתי פרח ואמרתי לה, טוב, רק שיהיה לך פרח לשבת.
באותו הרגע משהו נשבר, העיניים שלה נצצו והיא אמרה שזה ממש יפה. מקרה נוסף היה במסדרון בית החולים, היה ילד בן שלוש שבכה, ניסתי להתקרב אליו אבל לא היה נראה שהוא מעוניין, אז הוצאתי את המתקן של הבועות סבון והפרחתי לו בועות. לאט לאט התקרבתי אליו עד שהגעתי ממש להושיט לו את הבועות, הוא פוצץ אותן עם האצבע וצחק".
איפה התפקיד פוגש אותך בחיים?
"אני גם מדריכה בבית ספר יסודי, כל ילד שיש לו יום הולדת בשיעור שלי אני מכינה לו בלון. הם אוהבים את זה, זה מקרב בינינו. אני מסתובבת תמיד עם בלונים ומשאבה בתיק, אני זוכרת, יום אחד שהלכתי לבית קפה ובשולחן לידי חגגו יום הולדת, ניגשתי לילד שחגג יום הולדת בכדי להביא לו כתר מבלון ובסוף גילתי שבכלל חוגגים יום הולדת למישהו בגילי, זה היה ממש מצחיק לכולנו.
היה לנו גם משימה בקורס, ללכת עם אף אדום ברחוב, בזמנו, לא עשיתי את זה כי התפדחתי אבל ביום אחד חורפי היה לי ממש קר ושמתי את זה על האף, אנשים הסתכלו וצחקו וזה מדהים לראות איך אפשר בשניה להעלות לאנשים חיוך".