שמיניסטים רבים בוחרים לעשות טיול בחוץ לארץ לפני הישיבה, הצבא או השירות לאומי אבל רבים מהם מחליטים לעשות משהו אחר, לצעוד את שביל ישראל.
שביל ישראל הוא שביל הליכה שנמשך לאורך כל מדינת ישראל, מקיבוץ דן שבצפון ועד בית ספר אילת שבדרום, אורכו 1000 קילומטר והוא מלא במסלולי טבע מרהיבים. המסלול הזה הוא היכרות מעמיקה עם ארץ ישראל וזוהי הסיבה שצעירים רבים עושים אותה, לטענתם, כדאי לראות קודם כל את היופי של הארץ, להכיר אותה מקרוב, לפני שנוסעים למקומות אחרים בעולם.
"לפני הגיוס עשיתי את שביל ישראל עם חבר", מספר שאר ישוב מרום, מגבעת ושינגטון. "לקח לנו שלושה חודשים לסיים את השביל, זו הייתה חוויה מדהימה. אני זוכר את הכל אבל החוויה הכי עמוקה שלי היתה בירדנית, הגענו לירדנית במקרה, פעם ראשונה שלי שם והמקום מדהים.
החלטנו לא להתעכב יותר מידי והתחלנו להתקדם בהמשך השביל, אבל למחרת גילינו שאין לנו מספיק מים אז החלטנו לחזור לירדנית, חבר שלי התבאס על בזבוז שני הימים האחרונים וניצל את הסוף שבוע לחזור הביתה, אני לא רציתי ונשארתי בירדנית. לבינתים, נכנסתי למים ושחיתי, היה מאוד מרענן והתחלתי לשחות מקצה לקצה. לאט לאט התעייפתי, הייתי באמצע הבריכה אז נתתי פוש אחרון, שחיתי לאט והסתכלתי לצדדים, לראות אם אולי יש מישהו לידי שיעזור לי אבל לא היה אף אחד. כשאני ממש באמצע הירדן אני מותש ולא יכול להמשיך, אמרתי לעצמי שאחפש משהו לדרוך עליו, איזה אבן או עץ שבור שנפל למים, אין כלום.
התחלתי להרגיש כאילו אני משקולת בתוך המים ואני מתחיל לשקוע, ומנסה לעלות ונלחם ונאבק עד שאני שוקע לגמרי ולא מצליח לצוף, אני לוקח את האוויר האחרון שלי בעולם והמחשבה בראש שלי היא, זהו? הגעתי לעולם וככה אני מסיים את חיי? אני מנסה לצעוק לפחות אעשה משהו עם האוויר האחרון הזה ובראש שלי עוברת מחשב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואז פתאום צצות לידי שתי בנות קטנות אחת עם חגורת הצלה כזו כמו ששמים בקיאקים והיא מורידה אותה מעצמה וזורקת לי אותה, כשהגעתי אמרתי להן תודה רבה ושאלתי לשמה של הילדה היא אמרה לי קוראים לי תרצה וזה לא אני זה ה' - ואז היא לקחה את החגורת הצלה ונעלמה".
הסיפור של מרום, הוא חוויה אחת מיני רבות שחווים הצעירים בדרכים על השביל. כולם מספרים על היכרות מעניינת עם אנשים מהארץ והעולם, "אנחנו פוגשים אנשים מעניינים במסלול", מספר אביתר שאול, שעושה כעת את שביל ישראל.
"פגשנו זוג תיירים שהתחילו את המסלול שלהם לפני חמישה חודשים בצרפת והם הלכו ברגל עד סוריה ומשם דילגו לישראל, הם מתכוונים להמשיך לאזור אפריקה. אנחנו מעבירים עם אנשים את הלילה, מסביב למדורה, עצרנו במשק חקלאי בערבה, שפועל על בסיס מתנדבים ועזרנו לבעל הבית בשדה האבטיחים, אחר כך ישבנו אצל הבעלים עם עוד כמה חבר'ה לארוחת ערב והיה כיף. יש תחושה שבכל מקום יש לנו בית, מאוד אוהבים לארח את מי שעושה את שביל ישראל, את השביליסטים".
"שביל ישראל היה מין חלום שבזמן השירות לאומי תמיד אמרנו שנעשה", אומרת תמר מייטליס מאבני חפץ. "רציתי לחוות חוויה שלא ייצא לחוות אותה בעתיד, כל היום לטייל, בלי דאגות. וגם האתגר, ללכת את כל הארץ מדרום לצפון. בתחילת השביל ממש לא חשבנו שנסיים, כל הזמן ששאלו אותנו עד איפה אנחנו הולכות אמרנו, עד מתי שיהיה לנו כוח. סך הכל לקח לנו שלושה חודשים לעשות את זה, ההמלצה שלי, למי שמתכוון לעשות את זה, זה לכתוב יומן ולהדפיס מראש רשימה של מלאכי שביל, אנשים טובי לב שפשוט פותחים את דלתם לשביליסטים, מארחים כיד המלך, כמעט בכל אזור".
"אני חושב שבארץ שלנו יש כל כך הרבה דברים יפים וכל אחד שיעשה את השביל יחווה אותו אחרת גם אם הוא יעשה אותו כל פעם מחדש", אומר מרום. "במקום לצאת לחוץ לארץ ו"לראות עולם" אני חושב שצריך להגיד, ראיתי את הארץ שלי, את המדינה שלי ואני רוצה לעשות את זה שוב".