רק 18% מהילדים היהודים שנפגעו מהתעללות, ופחות מחמישה אחוז מהילדים הערבים שנפגעו, גילו למישהו על כך.
מבין הילדים שגילו את דבר הפגיעה, כ-40% טענו ששום דבר לא השתנה בעקבות הגילוי. כעשרה אחוז מהילדים במגזר היהודי, וכ-30% במגזר הערבי, אף ציינו שהגילוי על הפגיעה גרם להם נזק.
נתונים אלו נחשפו היום (שני) על ידי פרופ' רחל לב ויזל מאוניברסיטת חיפה, בכנס באר שבע לשלום הילד, שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במושב מיוחד שעסק בשתיקתם של הילדים הנפגעים.
לדברי פרופ' לב, רוב הילדים שכן דיווחו על דבר הפגיעה העדיפו לספר לבן משפחה או לחבר או חברה (76% ו-61% בהתאמה) ורק מיעוטם סיפרו על כך לאיש מקצוע (11% לעו"ס, 6% לרופא או אחות).
עוד נמסר בכנס על ידי ד"ר כרמית כץ מאוניברסיטת תל אביב, כי כ-20% מהילדים אשר נחקרו על ידי חוקרי ילדים ושחקירתם התבררה כמהימנה, מחליטים בסופו של דבר, לחזור בהם מהאשמה שמסרו. התופעה בולטת בעיקר בקרב הילדים ללא תמיכה הורית ובקרב ילדים שנפגעו על ידי ההורה בעצמו.
מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, אמר במושב הפתיחה של הכנס כי "אנו יודעים היום כמה מעט אנחנו יודעים באמת על היקף תופעת ההתעללות בילדים בישראל. זהו אתגר לכל השירותים לילדים בתחומי הרפואה, החינוך, הרווחה והמשפט שחייבים לשפר את הנגישות שלהם לילדים על מנת לאפשר לילדים לספר את סיפורם. כל עוד הילדים שותקים, אין כל אפשרות לסייע להם ולהפסיק את הפגיעה בהם. בין היתר, חייבים להקשיב לילדים ברצינות ובעיקר להאמין בהם, להאמין להם ולתת להם את התחושה האמיתית כי נתגייס לעזרתם".