זה היה שבוע מותח. הבנות הסתובבו באולפנה בקבוצות, כולן דנו וחשבו רק על דבר אחד, מי תכנס להדרכה.
כל אחת דמיינה בסתר ליבה איך המדריכה מטלפנת אליה ומודיעה, החלטנו להכניס אותך להדרכה. כל בת כבר ראתה בראשה איך היה רצה לאמא ואבא בהתלהבות ומספרת להם שהיא נבחרה. כל אחת חשבה על השבט או הקבוצה שהיא עתידה לקבל, את הצ'ופרים שתכין עד אמצע הלילה והפעילויות שתכין עם המדריכה שאיתה.
כולן רצו להיות מדריכות, בודדות הבנות בשכבה שזה לא נגע לגבן, שזה לא היה החלום היחיד שהעסיק אותן באותה תקופה וכולן ידעו, שהאכזבה עתידה להיות מרה.
והיא באמת הייתה. יום לאחר מתן ההודעות מי הולכת להיות מדריכה, הבנות שלא נבחרו לא העזו להגיע לאולפנה, הן בכו בבית, ואפשר להבין למה, התואר הנחשף, חלומה של כל נערה אבד לה. זכורה לי חברה שזעקה בכיתה ואמרה, "מי זאת המדריכה הזו, שגדולה ממני רק בשנתיים, שתחליט אם אני מתאימה או לא?" היום, כמה שנים אחרי אותו יום בו התחלקנו למדריכות, לא מדריכות, וכאלו שנכנסו באופן עצמאי לסניפים בהם חסר מדריכים, אני תוהה לעצמי אם זה לא היה מוגזם. איך אפשר להפוך את זה לפחות מוגזם, והאם באמת החלטה גורלית של חינוך עשרות ילדי ישראל צריכה להינתן על ידי בחורה בת 17, שהיא בעצמה עוד לא סיימה להבין מי היא באמת.
במשך שנים מנסה תנועות בני עקיבא להציג תחליף להדרכה, שווה ערך להדרכה, גרעין משימתי, גרעין שנותן את כל כולו לעם ישראל. השאלה האם זה באמת תחליף שווה ערך, אם עדין זה לא נחשב פחות. אני כן יכולה להגיד, שזה יותר נחשב ממש שזה היה בתקופתי, אבל השאלה אם בקרב בני הנוער באמת יש הבנה, שגם בזה יש עשייה אדירה, שמי שנכנס להיות בגרעין הוא לא סוג ב', הוא סוג א' וזה דווקא אומר שיש לו כוחות לעשות פרויקטים גדולים ולא רק להתמקד בחינוך פרטני, אני באמת שואלת את עצמי האם יש הצלחה בכך? כנראה שבכל מקום זה אחרת, וזה גם תלוי בהסתכלות של הנוער וההורים, במה ההורים והמדריכים משדרים לגבי הגרעין, ועל מה הנוער בוחר להסתכל כשהוא שומע גרעין. מה שבטוח, שצריך להיות הבנה, שלגרעין יש הילה, יש זוהר, לא פחות מהדרכה.
תמיד כשאני מדברת עם בוגרי הסניף שלי על נושא ההדרכה, הם אומרים שכל העניין הוא שבני נוער ידריכו בני נוער ושדווקא הם מקבלים את ההחלטות, אבל האם זה לא מוגזם בהחלטה כמו הכנסה להדרכה? או אפילו החלטות אחרות שנוגעות בנשמות רכות של אנשים? כחלק מעבודתי כעיתונאית עבדתי הרבה עם ראשי שבט בצופים, אותם ראשי שבט הם אנשים בני 40, שעובדים בעבודות רגילות עם משפחה וילדים ומתנדבים בתור ראשי סניפים, מלווים את הנוער בהחלטות. ואני חושבת שכזה דבר, הוא משובח ואולי צריך לעשות בכך שינוי גם בתנועות הנוער שלנו ושהקומונרים או אולי תפקיד מעל הקומונר ובתוך הסניף יהיה מלווה על ידי מבוגר, חברמן, שתנועת הנוער זורמת לו בווריד. אני מכירה כמה כאלה, מגניבים מספיק, שלא ישימו לנוער רגלים, רק ילוו.
אסיים, באמרה הקבועה- "צריך גלגל, אני גלגל" והיא אמירה חזקה ונכונה, אנחנו צריכים להיות איפה שצריכים אותנו ולא איפה שנוח לנו.
בהצלחה לכל בני הנוער היקרים ושתצליחו בכל מעשה ידיכם.