חיה בן ברוך ובתה קרן
חיה בן ברוך ובתה קרןצילום משפחתי

חיה בן ברוך (58) יושבת בסלון ביתה הצנוע בצפת ומספרת בשלווה את סיפור חייה.

על הספה הסמוכה נחה באותה העת קרן (22), בתה המאומצת הלוקה בתסמונת דאון. חיה ניגשת לכסות אותה בשמיכה ומלטפת את ראשה. את קרן פגשה לראשונה כשהייתה תינוקת קטנטנה בת תשעה ימים בלבד, והובאה אליה על ידי הוריה הביולוגיים.

מאז הפכה קרן לחלק בלתי נפרד מחייה. לפני כשנתיים הפך הקשר ביניהן למשמעותי אפילו יותר, כאשר קרן נישאה לבנה הביולוגי של חיה, אביחי, שאף הוא לוקה בתסמונת דאון.

בעוד שרוב ההורים לילד הלוקה בתסמונת דאון מרכזים את עיקר עשייתם ותשומת לבם בילדם הפרטי, הרי שמאז נולד אביחי לפני 23 שנים מקדישה חיה את כולה גם למען ילדי תסמונת דאון נטושים. את לבה ואת ביתה היא פתחה באהבה רבה לקרן, אך גם לשלהבת (16), אורי (8) ונחמי ז"ל, ילדים בעלי תסמונת דאון שננטשו לאחר לידתם בידי הוריהם הביולוגיים. זאת בנוסף לגידול ששת ילדיה שלה, שהצעיר שבהם הוא אביחי.

וכאילו לא די בזה, חיה ובעלה ישראל הקימו לפני מספר שנים את ארגון 'ברכת הדרך' הפועל למציאת בית חם לתינוקות שננטשו בבתי חולים. אנשי הצוות בבית החולים זיו בצפת כבר מורגלים להזעיק את חיה במקרים של לידת ילד מיוחד, כדי שתיתן שיחת עידוד וחיזוק להורים הטריים והכואבים. פרויקט נוסף שעליו חיה עמלה בימים אלה הוא הקמת הוסטל לזוגות דתיים בעלי צרכים מיוחדים, שיזכו לשילוב בקהילה ולחיים עצמאיים. אביחי וקרן אמורים לחנוך את ההוסטל ולהיות הזוג הראשון במקום כבר בשנה הקרובה.

בשרי, חלבי, טרף

המבטא הכבד של חיה מסגיר את עברה. היא נולדה כאינד, או בשמה העברי חיה, בלונג איילנד שבניו-יורק, להוריה ברוך ובריינה ויק, ולמדה בישיבה סקול. האם עבדה כמורה בבית הספר היהודי והילדים חונכו במוסדות דתיים, אך הפער בין הנהוג בביתם למה שנלמד בבית הספר הלך וגדל עם השנים. אינד הצעירה התקשתה להתמודד עם ההבדלים באורח החיים והחליטה לעזוב את יהדותה מאחור. "היו לנו בבית כלים לחלבי ולבשרי, אבל גם כלים לטרף, ואז הגעתי לבית הספר היהודי ולמדתי שזה אסור וזה לא נכון. זה היה מאוד מבלבל בשבילי".

כשהגיעה לכיתה י"א, החליטה לעבור לבית הספר הציבורי. "מבחינתי עזבתי את היהדות בצד. תמיד הייתי מאוד רוחנית אבל לא דתית". היא התחילה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה בניו-יורק, ובגיל 18 הרחיקה עד לאלסקה כדי להתמחות באוניברסיטה המקומית בתחום הביולוגיה הימית. "כשנסעתי תכננתי להיות שם רק ללימודים, אבל בסופו של דבר נשארתי שם 22 שנה".

באלסקה פגשה את בעלה הראשון, פרופסור שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. "הוא לא היה יהודי, אבל זה לא הפריע לי". לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, אך לאחר עשר שנים עלו הנישואין על שרטון והם התגרשו. "הייתי בסך הכול בת 29, גרושה עם ילדים. נשארתי באלסקה כדי שהילדים יהיו קרובים לאבא שלהם. זה היה בשבילי שבר כל כך גדול, שלא חשבתי שאתחתן עוד לעולם".

אך אז היא פגשה את סטן, סטודנט לפסיכולוגיה, יליד המקום ובן למשפחה קתולית אדוקה. "הלב שלי שהיה סגור, נפתח לאט. תוך חצי שנה התחתנו". מסיבת החתונה של הזוג סטן ואינד נערכה בהרכב מצומצם של חברים קרובים בלבד. "למרות שבשבילי לא הייתה שום משמעות לכך שנולדתי יהודייה - דווקא במשפחה שלו כאבו שהוא מתחתן עם יהודייה ולא הסכימו להשתתף בחתונה שלנו".

לבני הזוג נולדו שני ילדים: ארי (26) ודניאל (25). לאחר מכן התמודדה חיה עם שתי הפלות טבעיות לא פשוטות. כשהתבשרה לבסוף שהיא בהיריון, התפללה לדבר אחד - תינוק חי. "זו הייתה שנה נוראית. באותה שנה גם איבדתי את אבא שלי ואת חמי. בחודשי ההיריון יצאתי ליער הסמוך ודיברתי עם אלוקים. אמרתי לו 'די עם הצרות. אין לי כוחות לעוד'. אז עוד לא הכרתי את המושג התבודדות ושיחה עם אלוקים, אבל זה פשוט התפרץ מתוכי. דיברתי איתו, בכיתי והתחננתי לעבור את תשעת החודשים הללו בשלום. לא עניין אותי כלום, לא מין העובר, לא איך הוא ייראה, כלום. רק רציתי להחזיק בסוף ההיריון תינוק חי ונושם".  

יום לידתו של אביחי היה יום קר במיוחד, בחודשי החורף הקפואים של אלסקה. חיה חשה בצירים תכופים וצעדה במהירות יחד עם בעלה סטן לקליניקה בביתה של המיילדת.     

היה זה השבוע ה‑37 להריונה, אך על פי עוצמת הכאבים הבינה חיה כי הלידה עומדת להתקיים מוקדם מהצפוי. בבית ציפו לבשורה המשמחת חמשת ילדיה הגדולים. הלידה עברה בקלות יחסית, ולאחר כמה שעות הגיח לאוויר העולם בנה השישי, תינוק קטן וחמוד.

כל ימיה לא תשכח את תחושת האושר שהציפה אותה עם שמיעת הבכי הראשון של בנה התינוק אביחי, אבל יחד עם זאת, גם את הרגע שבו הבחינה שבנה נולד עם אוזניים מקופלות, סימן היכר לילדים הלוקים בתסמונת דאון. "מיד אמרתי למיילדת 'תסתכלי עליו. יש לי הרגשה לא טובה'. המיילדת בדקה אותו, אבל בגלל שהשרירים שלו נראו חזקים ויציבים ולא רפויים כמקובל אצל ילדי דאון, היא הרגיעה אותי שהכול בסדר ואין לי מה לדאוג".

חיה וסטן שבו לביתם עם אביחי, כשבלבם עדיין מנקר חשש כבד. חוסר הידיעה היה קשה מנשוא. "חברה נוצרייה שבאה לבקר אותי אמרה לי משפט מטלטל שממש איפס אותי. היא אמרה לי: 'אם אלוקים החליט להביא לעולם נשמה עם תסמונת דאון - אז ברור שאתם הכתובת'. התרגשתי מזה מאוד".

לאחר שבוע אובחן סופית כי אביחי לוקה בתסמונת דאון. עם כל הכאב והחששות, להורים לא היה זמן לעכל את הבשורה מכיוון שבמקביל התברר כי הוא סובל ממום מורכב בלבו ונזקק בדחיפות לניתוח לב פתוח להצלת חייו. "הבנתי מיד שהתסמונת היא רק עניין משני בכל הסיפור הזה, ולמעשה התינוק שלי נמצא בסכנת חיים מוחשית. כל מה שראיתי מול העיניים זה לעשות הכול כדי להציל אותו. הסבירו לנו שהבעיות בלב הן חמורות מאוד". כשהיה בן שלושה חודשים נכנס אביחי לחדר הניתוח בבית החולים בפורטלנד ועבר ניתוח ארוך ומסובך בלבו. "אני זוכרת את עצמי עומדת מחוץ לחדר, חסרת אונים, מתפללת בדמעות שהילד שלי רק יצליח לשרוד את הניתוח הקשה הזה". הניתוח עבר בהצלחה, ולאחר זמן התאוששות לא ארוך שוחרר אביחי להמשך טיפול בביתו.

"אנשים פחדו להידבק מאיתנו"

כשמלאו לאביחי חמישה חודשים, נרשמה חיה לקבוצת תמיכה להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. היא הייתה מעוניינת ללמוד יותר על התסמונת ועל דרכי ההתמודדות. באחד המפגשים שמעה את סיפורם של זוג תאומים שנפטרו בגיל 18 ממחלה גנטית. לאחר מותם מצאה אמם את היומנים האישיים שלהם, והבינה עד כמה עצם ההתמודדות המשותפת של בניה עם אותה המחלה עזרה לשניהם. חיה חזרה לביתה והודיעה לבעלה כי גמלה בלבה ההחלטה, שלמען אביחי עליהם לאמץ ילד או ילדה נוספים בעלי תסמונת דאון. "הבנתי שאף אחד, לא אנחנו ההורים ולא חמשת האחים והאחיות של אביחי, לא יכולים באמת להבין עד הסוף איך זה להיות בעולם שלו, והאמנתי שיקל עליו אם יהיה לו פרטנר כמוהו".

בני הזוג נרשמו מיד לעמותה מקומית לאימוץ, וביום הולדת שנה לאביחי התייצבו בפתח ביתם זוג הורים שבתם, בת תשעה ימים בלבד, לוקה בתסמונת דאון. "הם פשוט הניחו אותה אצלי בידיים. תינוקת יפהפייה, בלונדינית עם עיניים כחולות. אנחנו חשבנו שהם רק באו לבדוק מי אנחנו, אבל הם השאירו אותה אצלנו והלכו". כך נכנסה קרן לחייהם. "זו הייתה השגחה פרטית. התאהבנו בה מיד מהרגע הראשון. אימצנו אותה באופן רשמי וגידלנו אותם כמו תאומים. זו הייתה חוויה בלתי רגילה", היא אומרת.

כשקרן ואביחי החלו לגדול, החליטו חיה וסטן שעליהם להגר מאלסקה הרחוקה ולמצוא מקום חדש שיספק לילדיהם תנאים מתאימים יותר להתפתחותם. "חשבנו שאלסקה היא מקום לא מתאים לגדל ילדים בעלי צרכים מיוחדים והתחלנו לחפש אלטרנטיבה. חיפשנו מקום בכל מיני כפרים בארצות הברית, שם חיים במשותף מתוך אידיאולוגיה אנשים מיוחדים ורגילים". למרבה אכזבתם, בגלל שמדובר במשפחה עם שני ילדים מיוחדים - לא הסכימו לקבלם בשום כפר.

"אמרתי לבעלי: 'אם הם לא רוצים אותנו, אז בוא נגור בקיבוץ בארץ ישראל'. היה לי ברור ששם לא תהיה בעיה ויקבלו אותנו בשמחה". סטן נשלח למשימת החיפוש אחר קיבוץ מתאים בארץ הקודש. חדור אמונה בעם הנבחר, היה סטן משוכנע שיקבלו את משפחתו בזרועות פתוחות, אך להפתעתו הרבה נדחה פעם אחר פעם. "הוא פנה לקיבוצים דתיים וחילוניים בכל הארץ, למי הוא לא פנה? אבל כולם שמעו שיש לנו שני ילדי דאון ומיד נפנפו אותנו בכל מיני תירוצים. כששמעתי שלא רוצים אותנו בישראל, בכיתי בלי הפסקה. זו הייתה אכזבה גדולה. לא הבנתי איך במדינת ישראל, הבית של היהודים, לא רוצים אותנו. זה היה בלתי נתפס בעיניי".

אך למרות תחושת העלבון ואולי אף בניגוד למצופה, הביקור בארץ הקודש דווקא עורר אצל סטן את החלום להיות בן לעם היהודי. "כשהוא חזר לאלסקה הוא הודיע לי: 'אני רוצה להתגייר'. למרות שנים של ריחוק מהיהדות, באותו רגע מאוד שמחתי. משהו התעורר גם בי. גם אני הרגשתי מין רצון פנימי ללמוד יותר על היהדות שלי ולהתקרב. באותה תקופה ראיתי במקרה סרט על חנה סנש, וזה כל כך ריגש אותי שהתחלתי להדליק נרות שבת לכבודה. מתברר שכשהקב"ה מחליט שזה הזמן לעלות - אז זה הזמן, ולמרות הקשיים החלטנו שאנחנו עולים ארצה, ויהי מה".

כעבור שנתיים מרגע ההחלטה, בקיץ תשנ"ה, עזבו חיה וסטן מאחור את ביתם באלסקה ועלו ארצה מלאי תקווה. ההתחלה בישראל לא הייתה קלה. הם הופנו למרכז קליטה בעיר צפת והתחילו ללמוד עברית ויהדות במרץ. סטן והבת קרן עברו הליך גיור כהלכה, והוא שינה את שמו לישראל. "מצאנו את עצמנו בצפת. היינו מאוד נרגשים מהצעד שעשינו, גם מעצם העלייה לארץ הקודש וגם מההתקרבות שלנו לעולם התורה והמצוות. הרגשתי איך הקדוש ברוך הוא בהשגחה פרטית שלח אותי במיוחד עד לאלסקה כדי לחבר את ישראל ואת קרן לעם היהודי. זו הייתה הרגשה מיוחדת של התחלה חדשה, אבל לצערי המציאות לא הייתה כזו פשוטה. לא ידענו את השפה, והאנשים מסביב התייחסו אלינו קצת כאל מצורעים. אני זוכרת תקופה שאנשים עברו למדרכה השנייה כדי שחלילה לא יידבקו מאביחי וקרן", היא נאנחת. 

"איך אפשר לעזוב תינוק לבד?"

אט אט החלו בשגרת חייהם. ישראל למד בהתמדה יהדות בכולל בצפת וחיה עסקה בגידול ילדיה ושילובם במסגרות החדשות. שש שנים חלפו, ובאחד הבקרים פגשה את חיה שכנה, וסיפרה לה כי שמעה על מקרה של תינוקת הלוקה בתסמונת דאון שננטשה בבית החולים זיו הסמוך. חיה לא חיכתה לרגע ושמה פעמיה במהירות למחלקת יולדות, שם פגשה תינוקת מתוקה בת חודש שנותרה לבדה במחלקה. "ההורים, שהתקשו לעכל ילדה מיוחדת, סירבו לקחת אותה הביתה וסיפרו למשפחה שהיא נפטרה בלידה. היא הייתה כזו מקסימה. מיד קראתי לבעלי שיראה אותה וייתן אור ירוק לכך שניקח אותה אלינו".

סליחה על השאלה, אבל לא מספיק מה שכבר היה לכם בבית?

"זה כמו שיהלום יקר זרוק לו בפינה ואת לא תרימי אותו. מדובר בנשמה גדולה ואני מיד הרגשתי חיבור פנימי אליה. למזלי, בעלי הסכים מיד. התאהבנו בה מההתחלה. החלטנו לקרוא לה שלהבת. עשינו בינינו תורנות ומאז לא עזבנו אותה לרגע".

הזוג בן ברוך מיהרו להגיש בקשה לקבלת אומנה על שלהבת. "השירות למען הילד והעובדת הסוציאלית התחילו לבדוק האם אנחנו מתאימים. כתבתי לחברי כנסת ואישי ציבור. גם הרב שמואל אליהו התערב. למי לא פניתי, אבל כלום לא עזר. אמרו לנו: 'רק עליתם לארץ, יש לכם ילדים משלכם ושני ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אז לקחת ילדת דאון נוספת תחת אחריותכם זה יותר מדי'".

יש בטענות הללו מידה מסוימת של אמת, לא?

"ההפך, אנחנו כבר היינו מנוסים בטיפול בילדים מיוחדים. ילדי דאון לא מרבים לדבר, ואנחנו כבר הבנו את השפה שלהם ולמה הם מתכוונים בין המילים. האמנו שזה יעשה טוב גם לילדים שלנו וגם לשלהבת". למרות סירובם של אנשי הרווחה, חיה וישראל לא הרפו ובמשך חודש שלם הגיעו לטפל בשלהבת בבית החולים לאורך כל שעות היממה. "וכמו שאנחנו נקשרנו אליה, היא נקשרה אלינו".

בסופו של דבר, ניתן להם אישור זמני לאפוטרופוס עד שתימצא משפחה מתאימה. וכך, במשך שמונה שנים, גידלו בני הזוג בן ברוך את שלהבת בביתם במסירות, כשכל אותה העת חרב לקיחתה בידי הרשויות תלויה ועומדת. "בכל רגע נתון הם יכלו להודיע לנו שנמצאה משפחה אחרת לשלהבת. היו לי סיוטים מזה. בכיתי המון עד שהחלטתי להאמין שה' יעשה את הטוב ביותר בשבילה ונרגעתי".

רק לאחר שמונה שנים ניתן סוף סוף האישור הסופי לאפוטרופסות. כיום שלהבת בת ה‑16 לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד ברכסים וחברה של אחותה קרן בלב ובנפש.

על אורי שמעה חיה כמה חודשים מאוחר יותר. אמו של אורי, בעל תסמונת דאון ובעיות בריאות מורכבות נוספות, הייתה נערה צעירה שהתקשתה לקבל אותו והתכוונה לנטוש אותו במחלקה. "שמענו על זה די במקרה, ובעלי שאל אותי: 'למה את לא הולכת אליו? הוא צריך אותך'. האמת, חששתי להיקשר אליו. אז החלטתי רק להתנדב אצלו שעה ביום כדי לסייע לאמא".

את המפגש הראשון עם אורי היא לא תשכח לעולם. "הוא שכב בלול, חלש ומסכן, והמבט הראשון שהוא נתן לי היה 'בבקשה, תצילי אותי או שאני הולך'. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכוי לשרוד". כצפוי, שעת ההתנדבות הפכה מהר מאוד לליווי צמוד שלה ושל בעלה סביב השעון. האם הצעירה ביקשה שחיה תקבל את בנה לאומנה, אך הרשויות התעקשו שלטובת הילד עליו להיקלט במוסד פנימייתי. "הזדעזעתי מהמחשבה שעולל קטן כזה יעבור ניתוח לב פתוח ועוד טיפולים בלי אבא ואמא אוהבים ומחבקים לידו. איך תינוק כזה יכול היה לשרוד במוסד?", היא תמהה. בן ברוך סירבה להשלים עם הגזירה, ופנתה לבית המשפט כדי לבקש לטפל בו בביתה ולא במוסד כפי שהמדינה דרשה.

חצי שנה ארך ההליך המשפטי. "למזלי השופט, שהיה גם הוא אבא לילדה במוסד, הבין אותי ופסק שהילד ישהה אצלנו בבית לתקופת ניסיון תחת פיקוח הרשויות, ובמידה והטיפול לא יהיה לרוחם הוא יעבור למוסד".

יש לך בבית באותו זמן שלושה ילדים מיוחדים, מהיכן הכוחות לטפל בעוד ילד כזה, שסובל מבעיות נוספות?

"אם אין אני לי מי לי. היה לנו ברור שאורי צריך אותנו. הילדים שלנו, שכבר הכירו אותו, לא הבינו איך אפשר לעזוב ילד במצב כזה לבד. בעלי עודד אותי לזה. אני לא מסתכלת על ילדי דאון כעל עול ואני חושבת שזה העניין. הם ילדים והם מקרינים חום ואהבה בלי סוף". אורי עבר סדרת ניתוחים כשחיה לצדו, תומכת ומעודדת. כיום הוא ילד חייכן ושמח בן שמונה.

שנתיים מאוחר יותר העבירו לבית משפחת בן ברוך בבהילות את נחמי התינוקת, הלוקה בתסמונת דאון וגם בסיסטיק פיברוזיס. לא נמצא לה בית חם וחיה הסכימה לקבלה עד שתימצא המשפחה המתאימה. "היא אושפזה פעם אחר פעם, ולצערי כשהייתה בת שבעה חודשים היא נפטרה. לאחר שאלת רב אצל הרב שמואל אליהו, ישבנו עליה שבעה. זה היה לנו מאוד קשה". נחמי ז"ל נקברה בצפת.

לא לחשוב על הילד המושלם

חיה מבקשת לצאת נגד תופעת נטישת ילדי דאון בבתי החולים. "זה כל פעם מחדש מצער אותי. אני לא רוצה חלילה לשפוט, אבל אני מאמינה שכל הורה צריך לעשות הכול בשביל הילדים שלו. הם בשר מבשרו".

את נפגשת לשיחות עם הורים לילדי דאון. מה את אומרת להם?

"אני אומרת להם שהנחת הכי גדולה שלהם תהיה דווקא מהילד הזה. הם עוד ייהנו ממנו כל כך. ברגע שהם ישתחררו מההתעסקות בניפוץ האשליה של הילד המושלם שלא קיבלו ויצליחו לקבל את הילד שלהם כמו שהוא - הם יצליחו לאהוב אותו בלי גבול. אני זכיתי לגדל חמישה ילדים בעלי תסמונת דאון: אביחי, קרן, שלהבת, אורי ונחמי ז"ל. מדובר בנשמות גבוהות שירדו לעולם. הם ילדים חמים ואוהבים שמכניסים לחיים הרבה שמחה. הייתי שמחה אם רבנים יעבירו מסר להורים כאלה ויאמרו: 'תודה רבה שהבאתם את הנשמה הגדולה הזו לקהילה שלנו', זה יחלחל גם לסביבה", היא אומרת.

"הבעיה של החברה שלנו, ששמים דגש יותר מדי רק על חוכמה וידע. הילדים האלה אולי לא חכמים כמו שהם היו צריכים להיות, אבל הם מקרינים הרבה טוב לעולם, וזה תפקיד לא פחות חשוב".

בקיץ לפני כשנתיים התחיל פרק חדש בחייה של משפחת בן ברוך, כשאביחי וקרן עמדו מתחת לחופה ונישאו כדת משה וישראל. "יש ביניהם חיבור שקשה לתאר במילים", אומרת חיה, ומספרת כי כבר כשהגיעו לגיל בר ובת מצווה וביקרו בכותל, אביחי הכריז: "אמא, התפללתי שקרן תהיה הכלה שלי". "אני צחקתי, אבל כשסיפרתי את זה לקרן היא נתנה לי כזה מבט של 'אמא, את לא מבינה כלום'".

כשבגרו, החלו קרן ואביחי לדבר על כך יותר ויותר ברצינות. "ככל שעבר הזמן הבנתי שהסטטוס שלהם משניים שגדלו כאחים לא ביולוגיים, הפך עם הזמן לחברים טובים וקרובים. אני זוכרת מקרה שקרן לבשה שמלה חדשה ואביחי החמיא לה ללא הפסקה. היא זרחה מאושר".

כשהבינו ישראל וחיה שהילדים רציניים למדי, החלו לבחון את האפשרות מההיבטים השונים. "קראנו ספרות מקצועית בנושא, נפגשתי עם זוג נשוי עם תסמונת דאון, שאלנו רב ושוחחתי עם אנשי מקצוע".

הם בכל זאת גדלו כאחים, איך הסביבה קיבלה את זה?

"אם הם היו גדלים במוסד, אז אף אחד לא היה שואל את השאלה הזו. נכון, כל החיים הם גדלו יחד, אבל היה ברור שהם לא אחים באמת. אני מאמינה שלכל אחד בעולם מותר לאהוב ולהיות נאהב. תכננו לחתן את אביחי עם מישהי בעלת תסמונת דאון ואת קרן עם מישהו דומה. לא תיארתי לעצמי שיבוא יום והם יהפכו לזוג בעצמם, אבל אני מאושרת מכך כי הם משלימים אחד את השני בהרמוניה נדירה".

טקס החופה התקיים ברוב עם באולם שמחות בצפת. הרב הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו, חיתן את הזוג, וכשאביחי כיסה את קרן בהינומה הוא לחש לה בהתרגשות: "קרן, את הכי יפה בעולם". אף עין לא נותרה יבשה בקהל.

מאז החתונה אביחי וקרן גרים בדירה משלהם מתחת לבית ההורים, וחיה מעודדת אותם לחיים עצמאיים ומלאים. הם עורכים קניות בעצמם, מכבסים ומנקים את ביתם. בינתיים, החלום של חיה להקים הוסטל לזוגות דתיים בעלי צרכים מיוחדים הולך וקורם עור וגידים. אם הכול יתנהל כשורה, כבר בשנת הלימודים הקרובה הזוג הצעיר יעבור לגור לבדו וייצא לחיים חדשים משלו.

אצל חיה בן ברוך, כך נראה, אין גבול לחסד. לפני כשלוש שנים יצאה להליכה יחד עם חברתה הטובה, וזו סיפרה לה על האפשרות לתרום כליה ובכך להציל חיי אדם. החברה המשיכה לדבר על עניינים אחרים, אך הרעיון כבר קנה לו שביתה בלבה של חיה.

מיד כששבה לביתה התעמקה חיה במאמרים בתחום השתלת הכליה, והגיעה להחלטה לבצע את המהלך. "תוך כדי קריאת מאמרים בנושא, ראיתי מודעה שבה ציינו שמחפשים תורם כליה עם סוג הדם שלי". חיה נרשמה כתורמת פוטנציאלית, ולא עבר זמן רב והיא זומנה לבדיקות בבית החולים בילינסון.

משפחתה הביעה חשש מהמהלך, אך בן ברוך התעקשה להציל נפש בישראל. מבחינתה, המושתל העניק לה הזדמנות לקיים מצווה. היא עברה את בדיקות ההתאמה, וכשנמצאה מתאימה עשתה שאלת רב. חודשים אחדים לאחר תהליך הבדיקות הגופניות והנפשיות ובחינה בוועדה האתית, הגיעה חיה לניתוח. "מאותו רגע הפכנו למשפחה", היא מחייכת. מאז בני משפחתו של הנתרם, בן ה‑63 שזכה לחיים חדשים, מכנים אותה בהערכה "הצדקת מצפת", ונדמה שאין כינוי שמתאים לה יותר מזה.