יש דברים שכנראה לעולם לא שוכחים. הייתי סטודנטית שנה שנייה לתקשורת, ישבתי בשורה הראשונה נרגשת, מחזיקה את תוצאות המשימה העיתונאית אליה נשלחתי.
המרצה עבר בין כולם, הסתכל על חלק מהעבודות והפטיר מילה או שניים על כל עבודה. הוא הגיע אלי, הרים את העבודה שלי, עבר ברפרוף על השורות והכריז: 'זה פאתטי!'. נחרדתי, הוא המשיך הלאה כאילו לא קרה דבר, כאילו לא במחי יד הוא פסל עבודה עיתונאית עליה עבדתי שעות ארוכות.
עבודה בה בחנתי כל פסקה, כל שורה בפחד ויראה. ניסיתי להראות שלווה, לא להודות בהשפלה של אותה מילה, פאתטי. המרצה עמד בראש הכיתה, פירט מה הבעיות שלו עם העבודות שלנו, איפה הפתיחה לא הייתה טובה, איפה המעבר לא היה מספיק חזק, פיסוק נכון אבל אני כבר ממזמן לא הקשבתי. חזרתי הביתה, בעלי עוד לא הגיע ולכן התקשרתי אליו בוכה, אמרתי לו שאני פורשת מתקשורת, שהמרצה לא אהב אותי ואת העבודה, שאני לא מספיק טובה.
כמובן שלא פרשתי, הצלחתי להבין שלא בשיעור אחד נגזר גורלי, שיש לי אפשרות להיות טובה ואני רק צריכה לתת לזה לקרות. הבנתי שאסור לי לקחת דברים ללב ושאם אני רוצה להיות יותר טובה, אני חיבת ללמוד לקבל ביקורת ולא להעלב.
הפכתי את זה לפרויקט, היו לי שני קבצים במחשב, קובץ אחד בו כתבתי את כל ההערות על העבודות שלי, כתבתי לעצמי בנקודות מה אני צריכה לחזק אצלי, לשים לב, ולפני שהייתי מגישה כתבה הייתי עוברת על הנקודות ורואה אם יישמתי אותם בכתבה, כמובן שלאורך הזמן הדברים השתפרו באופן טבעי ולא הייתי צריכה כל פעם להסתכל ולבחון.
בקובץ השני, היה כתוב מחמאות עליהם הסתכלתי ברגעי משבר והזכרתי לעצמי, שאני לא כל כך גרועה. למה אני כותבת את הדברים? כי בזכות זה למדתי לקבל ביקורת, למדתי שאני לא מושלמת וכמו כל אדם יש בי דברים שאני צריכה לשפר, זה לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר, שאתה לא מושלם, בעיקר מאנשים שלא קרובים לליבך אבל צריך לזכור ולהזכיר לעצמנו, שכנראה, אם ה' שלח אותו אלי לתת לי הערה כזו או אחרת אני צריכה לקחת מזה משהו. אולי לא תמיד את ההערה, אבל תובנות אחרות לנפש, דברים אחרים בהם אני יכולה להתעצם.
ככל שנדע להרפות יותר, לדעת לקבל כך נרוויח. זה קשה, כי אין מה להגיד, אנחנו רוצים לדעת שאנחנו טובים. פעם קראתי בספר של הרב סבתו על דמות, שביום בו מחמיאים לה הרבה, היא שומרת חלק מהמחמאות ליום בו היא תקבל כמה אמירות לא קלות וקשות לעיכול. וזהו האיחול שלי לקוראים ולעצמי, שנדע לקבל מחמאות, שנדע לקבל ביקורת והכל באיזון, בנחת רוח ובשמחה. זוהי עבודה פנימית קשה, אך חשובה.