נראה שכולם מדברים על דבר אחד, גיוס החרדים ובני הישיבות לצבא הגנה לישראל. אמירות נאמרות מחברי כנסת, איומים מצד חרדים והפגנה אליה הגיעו כמה אלפי אנשים בכדי לומר לא לגיוס וכן לשימור התורה.
הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים וסטטוסים של אנשים עם חוות דעת, בעד גיוס חרדים, נגד גיוס שבכפייה, הפרזיטיות שקיימת, השימור על אוהלה של תורה, או לחילופין הפיכת התורה מקודש לחול. האמת? אפשר לדבר על זה שעות, רק בשולחן שבת האחרון החלטנו החלטה משפחתית, שלא מעלים את הנושא הזה בשולחן השבת, כמובן שלא עמדנו בכך והדיונים המשיכו עד אמצע הלילה. אבל החלטתי לצאת רגע מהעניין הזה, למרות הדעה המוצקה שגיבשתי על איך צריכה להיות המדינה.
החלטתי לעצור ולחשוב מה כל זה נותן לנו, האם אנחנו מתמודדים עם הדברים בצורה הנכונה, כמו שעם שחי באותה מדינה צריך להתמודד. אני אישית, הגעתי למסקנה שלא. אולי זה לא סתם שהנושא הזה מתפוצץ בחודש אדר, החודש בו מספרים את סיפור המגילה, החודש בו המן מרגיש עליונות על העם היהודי ומכריז עליו שהוא עם מפורד ומפוזר, עם חלש.
זהו חודש בו מהדהדת הבקשה של אסתר למרדכי, לך, רוץ, כנוס את כל היהודים. תמיד כשאני שומעת את בעל הקורא אומר את המילים האלו, אני מדמיינת את אסתר מסתובבת בחדר מלכותה, עם שמלה נפוחה ויפה, קוראת למרדכי ואומרת לו בדחיפות, בבהלה, כנוס את כל היהודים מהר, כי רק ככה נוכל להינצל, רק כשנהיה ביחד.
אני מניחה שיש מי שיקרא שורות אלו, את הרצון להתאחד יחשוב שאני נאיבית, תמימה, יגיד שאני לא מחוברת למציאות או יגיד שהשנאה הזו מוצדקת. ואני מבינה, באמת יש אנשים בעם שלנו שקל לשנוא אבל בלב מהדהדת לי מילה אחת: די! די לשנאה, די להכפשות, די לאמירות הקשות וכן לכבוד ההדדי, גם כשהוא מאוד קשה. אני בטוחה שהמילה הזאת קיימת בלבם של אנשים רבים, אני בטוחה שעוד כמוני מצפים לשיח מכובד, לניסיון להבין ולראות מה הצד השני מרגיש, לנסות לראות את התמונה המלאה.
הרב קוק במסע המחנות אומר שצריך להוריד מעצמנו את התגיות "חופשיים" ו- "חרדיים" שהתגיות האלו מרחיקות אותנו אחד מהשני, גורמות לנו לשפוט את עצמנו ביחס לאחרים, לראות את התיקון שהשני צריך לעשות ולא את התיקון שלנו. זה מרחיק אותנו מהיותנו עם אחד. עם אחד, לא אותו עם מפוזר או מפורד בין כל העמים.