שאלה:
אנחנו נשואים כחמש שנים, יש לנו שלושה ילדים. עד כה חשתי טוב בתוך הזוגיות שלנו. לאחרונה אני מרגיש שכל נושא של מחלוקת בינינו אני מוותר.
המצב הביא אותי לחשבון נפש וגם להתחשבנות בתוך תוכי, דברים מהעבר צצו ועלו ובעיקר הויתור הגדול שעשיתי. אני ירושלמי, התחתנתי ועברתי לצפון.
לא שיתפתי את אשתי בתחושות שלי כי אני מרגיש שהיא רואה את הוויתור שלי כמובן מאליו. מבקש את עצתך.
תשובה:
קראתי את הדברים שכתבת ומתוכם עולה שאתה נמצא במקום של ברור עצמי וזוגי. למרות שחסרים לי פרטים על האינטראקציה בינך ובין אשתך אתמקד תחילה דווקא בסוף דבריך.
אתה אומר: "לא שיתפתי את אשתי בתחושות שלי". פעמים רבות נדמה לנו שאנחנו מדברים בשתיקה ואולי גם נקבל תשובות. וכאן אומר שיש חשיבות לדיאלוג אמתי משמע לדבר במילים, לפעמים "ברחל ביתך בתך הקטנה", וכל זאת לא בעידנא דריתחא.
היכולת להגיד את הדברים הכואבים לבת הזוג, נותנת לה הזדמנות להקשיב, להבין, לשנות ואולי גם להיות במקום המוותר. ולך, להביע את עצמך על הקושי והכעס הנוצר כתוצאה מהתסכול של ויתור חד צדדי.
ויתורים ככלל, יכולים לתרום רבות למערכת הזוגית, וזאת כמובן כשהם נעשים מתוך אמפתיה ותחושה שיש לנו היכולת לראות ולהבין את נקודת המבט של העומד לצידנו.
מתי הויתור הוא בעייתי? כאשר צד אחד מוותר ומרגיש ביטול עצמי, כנוע, לא מוערך. ויתור חד צדדי יוצר תסכול ומירמור. המוותר מאבד את האני האמיתי שלו, שלא בא לידי ביטוי.
לסיכום, הזוגיות היא קשר דינמי ומשתנה וכדי להצליח אנחנו עוצרים לעתים כדי ליצור משהו חדש, אחר. ויתור זה להיות שלם עם עצמך, בלי לנהל חשבונאות ופנקסנות. ובסופו של דבר החשוב מכל - אל תוותרו אל דו שיח מתמיד ביניכם.
כל טוב
אסתי אלבוים
מטפלת זוגית, משפחתית, פרטנית
מתמחה בטיפול מיני.- מכון שילה