מה שאסור לשר הביטחון שלנו לומר שלא לציטוט לכתב ידיעות אחרונות, מותר לעיתון יוקרתי כמו הוושינגטון פוסט להגיד בקולי קולות.
במאמר מערכת טוען העיתון שכבר חמש שנים ממשל אובמה חי בפנטזיה בכל הקשור לניהול מדיניות החוץ. הממשל רצה להאמין שכללי המשחק השתנו והשימוש בכוח כבר אינו משתלם, אך הוא לא טרח לוודא שוולדימיר פוטין ושחקנים משפיעים אחרים סבורים כמותו.
עוד בטרם פרץ המשבר הנוכחי באוקראינה גילה הציבור האמריקני ספקנות לגבי יכולתו של אובמה בזירה החיצונית. על פי סקר מכון גאלופ, 53 אחוזים מהנשאלים סברו שבעולם לא מכבדים את אובמה, מול 40 אחוזים בלבד שרצו להאמין אחרת. בעקבות המשבר הנוכחי יהיה קשה לאובמה להיחלץ מהתדמית השלילית שמסתכמת בשתי מילים: ג'ימי קרטר. כלומר, אובמה במדיניות החוץ שלו הוא בעצם מהדורה שנייה של הנשיא הכושל לשעבר קרטר.
תקופה ארוכה סברו יריביו הפוליטיים של אובמה שלא משנה כמה ימעד, תדמיתו לא תיפגע. לצדו יתייצבו תמיד השחורים, הליברלים שראו בו מעין משיח, וגם מיליוני הנתמכים החדשים שבזכות מדיניותו הכלכלית של אובמה הפכו לסמוכים על שולחנו של הממשל הפדרלי. אבל נגד אובמה פועלת תופעה מוכרת בתחום התדמית והיח"צ: מעידה בודדת לא חייבת להיות קטלנית, אבל בעיה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה סופה שתחלחל לתודעת הציבור כמו טפטוף של מים על גבי סלע. משבר אוקראינה פוקד את ממשל אובמה מיד לאחר שמדיניותו בסוריה נחשפה במלוא כישלונה עם קריסת מסגרת ועידת ז'נבה.
היות שאנו מתקרבים במהירות לחג הפורים, קשה להתעלם מהקבלות מסוימות לסיפור המגילה. לכבוד ביקורו של ראש ממשלתנו ולרגל ועידת שדולת איפא"ק שהתכנסה השבוע, הכין אובמה עץ בדמות ריאיון שהעניק לאוהבו ג'פרי גולדברג מסוכנות הידיעות בלומברג. בריאיון הזה איים אובמה שאם נתניהו לא יתגמש, הוא יתקשה להמשיך ולהגן על ישראל מפני יוזמות באו"ם וחרמות למיניהן. פרסומו של ריאיון כה ארסי סמוך לכינוס איפא"ק נועד להדגיש את התבוסה שנחלה השדולה הפרו-ישראלית בקרב על הסנקציות מול איראן. על מנת לחדד את המסר הופיע באותו תזמון מכתב חתום בידי סדרה של נדבנים, רובם יהודים, אשר מתנגדים להחרפת הסנקציות נגד איראן. המסר לחברי הקונגרס היה ברור: אל תפחדו מאיפא"ק, התרומות שלנו ילכו למי שתומך באובמה.
בדיוק בתזמון הזה הגיע המשבר באוקראינה, ואפילו אנשי 'הארץ', שעלזו על המארב המוצלח שהנחית אובמה על נתניהו, הבינו שכללי המשחק השתנו. הפרשן חמי שלו כתב שאובמה המותקף מכל צד ייאלץ כעת להסתייע בנתניהו כדי למנוע מתקפה חזיתית עליו בוועידת איפא"ק. נתניהו לא נאלץ לתקוף כי אחרים, רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד, עשו שם בשבילו את המלאכה. בתגובה לפעולת השדולה הפרו-ישראלית דרש הקונגרס יתר מעורבות בגיבוש ההסכם עם איראן, כדי להבטיח שבסוף התהליך לא תישאר בידי האיראנים היכולת לייצר נשק גרעיני.
נותרה רק האופציה הצבאית
משבר אוקראינה, שמדרדר את יחסי ארה"ב-רוסיה לכדי מיני מלחמה קרה, גם סתם את הגולל על התקווה שניתן לשלול מאיראן את הפצצה הגרעינית באמצעות סנקציות. בהתנגדותו למגמה שהסתמנה בקונגרס לחוקק סנקציות חריפות יותר נגד איראן למקרה שהמשא ומתן עמה ייכשל, אחד מטיעוני המחץ שהעלה אובמה היה שהשותפים הרוסים והסינים פשוט יבריזו מהסנקציות אם יחושו שארה"ב אינה נושאת ונותנת בתום לב. אם ארה"ב תנקוט כעת בסנקציות כלכליות נגד רוסיה או תאסור על כניסת אח"מים רוסים לשטחה, קל לנחש מה צפוי לקרות כעת לאותה חזית בינלאומית מול איראן שאובמה התפאר בה. התוצאה תהיה שרוסיה ואיראן יעשו ברית בין המוחרמות, ואיראן שנאלצה להבריח סחורות דרך דובאי תיהנה מפרצה בגודלה של הפדרציה הרוסית.
משטר הסנקציות נגד איראן כבר היה על סף קריסה, לאחר שהסינים הגדילו את קניית הנפט ב‑60 אחוזים ורוסיה הציעה עסקה גדולה של סחורות תמורת נפט בשווי חמישה מיליארד דולר. אבל כעת אפשר להכריז רשמית על מוות קליני לסנקציות, בלי שהאיראנים ייאלצו לוותר על משהו מתוכנית הגרעין שלהם. לכן הבחירה ברורה ואכזרית: או לעצור את הגרעין האיראני בכוח, או להשלים עם איראן גרעינית.
אירופה לא מאיימת
אני כותב את הטור הזה מבריסל, שם השתתפתי כמתנחל מחמד במשלחת של עיתונאים ישראליים שהגיעה לסמינר של שלושה ימים במוסדות האיחוד האירופי. האחראי על התקשורת בנציגות האיחוד בארץ מכיר אותי ככותב ביקורתי כלפי האיחוד, אבל גם כמי שמקדיש לנושא תשומת לב ומחשבה. קשה לי להבין מה היה מרעיש וסנסציוני בדיווחים שקיבלנו, אך רוב הדברים נאמרו שלא לציטוט, וכמי שמכבד את תנאי המשחק אסתפק בהתרשמות כללית מהאווירה ששררה בביקור.
ייתכן שמדובר בחלק ממידת הכנסת האורחים, אבל באופן כללי (למעט אצל נציג המחלקה האחראית על סיוע לעמותות) היה כאן ניסיון לא להדגיש מחלוקות בין האיחוד לישראל. האיחוד ממשיך לדגול בנסיגה ישראלית לגבולות הפסקת האש של 1949, כולל בירושלים, אבל בהחלט אין פה איום של חרם כלכלי מצד מוסדות האיחוד, ואף הודגשו היחסים ההדוקים בין אירופה לישראל בנושאים מחקריים ותרבותיים.
מי שדחף לחדד את העימותים ולנסות להוציא תשובות שיאששו את תזת הצונמי המדיני המתקרב היו דווקא כמה עמיתים מהמשלחת הישראלית. מכאן הגיעו שאלות כגון איך שיתוף הפעולה עם האוניברסיטה העברית תואם את מדיניות האיחוד כאשר חלק מהקמפוס שלה יושב על הר הצופים, או איך יוכלו הפלשתינים להסכים למתווה קרי אם לא תוענק להם בירה בירושלים. אם בעבר נראה שאירופה דורשת שותפות בתהליך המדיני תמורת השקעותיה ברשות הפלשתינית, הפעם הורגשה גישה של הקטנת ראש ונכונות להשאיר את המלאכה בידי האמריקנים.