שמואל פוירשטיין: "ככה לומדים תורה"

שלוש שעות מצטברות של שיחה בחדר עבודתו הישן של ד"ר שמואל פוירשטיין מחזירות את המאזין לימים עם טעם של פעם. אין הכוונה רק לערימות החוברות המצהיבות בנושאי חינוך ופדגוגיה ולכרכי המקרא והגמרא במהדורות הקדומות וגדולות הממדים הממלאים את המדפים עד אפס מקום מקיר לקיר.

גם לא מדובר במרחק השנים הכרונולוגי שצבר עד כה פוירשטיין בן ה‑88, שתחילתו במלחמת העולם השנייה וסופו בנכדים ונינים צעירים, חלוצי התיישבות. משהו באמירות הברורות והפשוטות, החפות מגינונים של פוליטיקלי-קורקט אך מצטיינות בצניעות אישית וחתירה לאמת, מעורר געגוע לעבודת החינוך בסגנון הדור הישן, זה שלא נזקק למצגות ופירוטכניקה טכנולוגית ומילולית כדי להעמיד דורות של תלמידים מצליחים וערכיים.

חושיו של פוירשטיין חדים וצלולים, כמו גם ההומור היהודי שלו. עם החושים הללו הוא קולט היטב את המתרחש כיום בשדה ההוראה בכלל והוראת התנ"ך בפרט. קולט ומתאכזב, עוקב וכואב. במשך קרוב ל‑17 שנים שימש כמפקח על תוכנית הלימודים בתנ"ך במשרד החינוך, קדנציה מכובדת לכל הדעות, אשר במהלכה עמל להנחיל למורים ולתלמידים את ערך קדושת המקרא, ולא פחות מכך – קדושת חז"ל והפרשנים. כיום, שלוש שנים בלבד לאחר שנפרד סופית ממשרד החינוך, הוא צופה מבחוץ בשינויים הדרמטיים ולא בהכרח מבורכים מבחינתו, שמחוללים מחליפיו בתפקיד.

"תנ"ך הוא לא 'מסר'"

"הנה, תראי", הוא מציג לי דף ששלף לקראת הריאיון. "מרק עדשים בנוסח יעקב אבינו" מתנוססת הכותרת בראש הדף, אשר לקוח מאתר 'לב לדעת' – תוכניות הוראה מבית מדרשו של מינהל החינוך הדתי. "המצרכים הדרושים", מפרט המתכון בדף הלימוד: "בצל אחד, שמן, ארבע עגבניות מרוסקות, חצי ק"ג עדשים אדומות, שש כוסות מרק בשר, מלח ופלפל לפי הטעם". בהמשך מפורט גם אופן הכנת "נזיד העדשים" המקראי. פוירשטיין מגיב בחיוך מר: "זה לימוד תורה? בזה מתעסקים?!".

מערך השיעור הזה מזכיר לו את דברי מורתו הדגולה, נחמה ליבוביץ', זו שהתאבק בעפר רגליה בשנותיו הרבות בתחום הוראת התנ"ך. "בשעתו באו עם הצעה ללימוד אינטגרטיבי, כלומר לימוד שמשלב כמה מקצועות יחד. למשל, תוך כדי לימוד התנ"ך משלבים גם את ההיסטוריה והביולוגיה שקשורים לנושא הנלמד", הוא מסביר. "נחמה אמרה אז: 'אותי לא מעניין ממה הייתה עשויה הסולת שממנה הכין אברהם עוגות למלאכים. אותי מעניין כשאני מלמדת את הפרשה הזו, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה'. זה מילה במילה מה שהיא אמרה, והוסיפה עוד כינוי חריף להצעה הזו, שאיני רוצה לחזור עליו", מטעים פוירשטיין, "המגמות הללו החלו כבר לפני שלושים שנה, ודף המתכונים הזה הוא התוצאה".

את תפקידו כמפקח הארצי על לימודי התנ"ך החל פוירשטיין בתשל"ה, ופרש ממנו בתשנ"ב. מאותה שנה ועד תשע"א שימש כיו"ר הוועדה לחיבור שאלוני הבגרות בתנ"ך, וגם במקצועות קודש נוספים. את המתווה הדידקטי של הוראת התנ"ך בתקופתו הוא זוקף לזכותה של נחמה ליבוביץ', מורתו ושותפתו בעיצוב הוראת המקצוע. "היא הייתה חברה פעילה בתוכנית הלימודים, בהשתלמויות ובוועדת שאלוני הבגרות. היינו מגיעים לביתה לישיבות עבודה, עד שנה לפני פטירתה. העיקרון היה שלא ייתכן שלימודי הקודש ייפלו ברמתם מלימודי החול. לכן יצרנו רמות שונות, כדי לאפשר לכל תלמיד להיבחן ברמתו ולהצליח". פוירשטיין מדגיש את ההתבססות על הפרשנים המסורתיים ועל מדרשי ההלכה והאגדה בתהליך ההוראה. מטרה נוספת הייתה להפוך את התלמיד ללומד: "רצינו שהוא לא יהיה פסיבי בקליטת הדברים, אלא יפתח יכולת למידה עצמאית". לשם כך פיתח אז צוות הבחינה את פרק האנסין – פרק שלא נלמד, בו נדרש התלמיד להתמודד בעצמו עם טקסט מקראי ופרשנים.

לא מעט ביקורת נשמעה על הוראת התנ"ך וההישגים הנמוכים בבחינות בקדנציה שלך. דיברו על כך שהמקצוע קשה, שהתלמידים לא אוהבים ללמוד תנ"ך ונכשלים בבחינות.

פוירשטיין לא נבהל ומזכיר כי "התלמידים בימינו לא אוהבים לעשות מאמץ בשום דבר. אלא שאם יש מקצוע שהם יודעים שיביא להם תועלת – הם משקיעים בו. אנגלית ומתמטיקה הם יודעים? את מקצועות הליב"ה הם יודעים?" הוא שואל רטורית, ומסביר כי גם את מקצוע התנ"ך יש לייקר. הדרך לכך, מבחינתו, היא בהכשרה טובה יותר של המורים, אבל גם בפיתוח גישה ערכית-תורנית ללימוד התנ"ך אצל התלמידים. "כדי שהתנ"ך יהיה בעל ערך לימודי הוא צריך להיות קשור בקריאת הפרשנים שלנו. היום הם מדברים על כך שהפירושים הם כמסך בין התלמיד לבין הטקסט", הוא מכוון לפיקוח הנוכחי בתנ"ך, "והתלמיד צריך לגלות בעצמו את הפירוש הסובייקטיבי שלו. הוא לא יודע עדיין לקרוא", מתרעם פוירשטיין על השיטה החדשה, "אז אני מוסר בידיו לפרש את הפסוקים?! הוא לא מכיר את העומק של הפסוקים, של המילים, התחביר. הוא מבין יותר ממדרשי הלכה, רש"י, רמב"ן, ראשונים ואחרונים? מאיפה הסמכות שנותנים לילד לפרש? מהו המאגר הלשוני, הספרותי והמדרשי שהוא יכול לפרש על פיו? אני אפילו את סוקרטס לא הייתי נותן לילד לפרש סתם כך, קל וחומר כשמדובר בתורה מסיני. הפרשנות המסורתית היא המתווכת ללומד את קדושתה של תורה".

פוירשטיין גם קובל על גישה נוספת בשיטת הלימוד החדשה, אשר הופכת את לימוד התנ"ך ל"מסר", כהגדרתו. "הפכו היום את התנ"ך למסר – צריך ללמוד ממנו כל מיני ערכים ומסרים, מוסר ודמוקרטיה. אני מלמד מהתנ"ך ציוויים אלוקיים. אם אני מלמד את התלמיד תנ"ך כמצווה של לימוד תורה וכדי שיידע לקיים מצוות – אז יש ללימוד הזה תכלית מעשית מבחינתו.

"מה זה לתת לילד להתווכח אם הוא מסכים עם הכתוב או לא, או שיגיד איך הרגיש יצחק כשהלך לעקידה? אני גם לעולם לא אשאל ילד איזה פרשן צודק – רש"י או רמב"ן", הוא רומז לסגנון השאלות המקובל כיום. "אשאל על מה בפסוק מבסס כל אחד מהם את פירושו. לא הילד יחליט, הפסוק יכריע. אבל היום אין כמעט פרשנות, ביטלו גם את לימוד כתב רש"י", הוא מצר.

כתנא דמסייע לדבריו מביא פוירשטיין את הראי"ה קוק, שבספרו 'עין אי"ה' מתייחס לדרך הנכונה לקניית לימוד והפנמתו בנפש הלומד. "זהו לימוד הנקנה בעמל והעמקה בדרך שיטתית, ולא ברעיונות או מסר סתמי", הוא מפשט את דבריו של הרב קוק באותה פסקה. "בדרך לימוד זו ישיג הלומד אהבת התורה ותשוקת הלימוד. לימוד זה משפיע עליו גם מידות נעלות, כך כותב הרב קוק. לא כן הלומד ללא יגיעה ועמל, הלומדים יישארו שטחיים והלומד לא יפנים אותם וגם השפעתם תהיה מועטה על הלומד".

הסגנון החדש שאתה מבקר דומה לכאורה לשיטת הלימוד המכונה תנ"ך בגובה העיניים. אתה מקבל אותה?

"הם הורידו את התנ"ך מהשמיים לגובה העיניים", הוא מבהיר את עמדתו, "ואם העיניים שלהם טרוטות – גם התנ"ך יוצא כך. יש להם תסביך דוד המלך", הוא מגחך על דוגלי השיטה בהקשר לדוגמה המובאת על ידם תדיר של חטא דוד ובת שבע. "הכוזרי כבר אמר: 'והגדול – מי שחטאיו ספורים'. אין התנ"ך מתעלם מחטאים של אדם. להפך, יש חטאים אבל יש גם תשובה. הם אומרים שאם דוד המלך חטא, אז מותר לנו גם", הוא מכוון לבעלי השיטה, "אבל התנ"ך, שמאזכר את החטאים והכישלונות, רק מגדיל את דמויותיהם של מי שחטאו. זה מה שהופך אותם לבעלי ערך, כשעשו תשובה. דוד המלך שחטא, יצאה ממנו שושלת מלכים והוא נחשב למשיח לעתיד לבוא. לכן, צריך להתייחס לגדולי האומה שלנו כמו שהתנ"ך התייחס אליהם: הוא הזכיר את חטאיהם בכתוב, אבל אף על פי כן 'ודוד עבדי מלך עליהם', 'ויצא חוטר מגזע ישי' – הוא נשאר גדול".

מה דעתך על תופעת מיעוט לימוד התנ"ך בישיבות?

פוירשטיין מקדים ומסביר כי מאז פרוץ תקופת ההשכלה נמנעו בישיבות מלימוד תנ"ך מחשש לחדירת רוחות זרות לבית המדרש. לכן, הוא מסביר, "הם למדו תנ"ך מתוך הפסוקים המובאים בגמרא". בהקשר זה הוא מביא סיפור משעשע, גם הוא מבית מדרשה של מורתו נחמה: "נחמה סיפרה לי פעם שהעבירה שיעור לאברכים מ'הישיבות הקדושות' שהתכוננו להיות רבנים בחו"ל, והזמינו אותה ללמד פרשת שבוע כדי שכל אחד מהם יידע איזה מסר יש בכל פרשה. כשהגיעה שבת חזון, היא שאלה אותם: מי יודע מה זו שבת חזון? הללו החלו להשיב: שבת שלא לובשים בה חולצות מגוהצות, וכו'. היא חזרה ושאלה: אבל מדוע היא נקראת שבת חזון? הם לא ידעו להשיב, מחוסר היכרות עם פסוקי הנביא".

"נחמה לא הייתה פמיניסטית"

הקשר בין פוירשטיין לנחמה ליבוביץ' החל בשנת תש"ו. הוא נשלח מטעם קיבוצו דאז עין הנצי"ב, לקבוצה של בני הקיבוץ הדתי שלמדו אצלה כיצד ללמד פרשת שבוע, למעשה הקבוצה הראשונה שהחלה ללמד. "השיטה שלה הייתה לעיין בנושא אחד בפרשה, תוך עיון בפירושים השונים", הוא מאפיין. "זו שיטה שנתנה מקום לכל המשתתפים להביע דעה, להתווכח. כולם היו פעילים בלימוד. אבל כל אחד היה חייב לבסס את דבריו על פרשן, ולא על דעתו האישית". בהמשך למד אצלה כסטודנט בסמינר למורים של עליית הנוער בירושלים. במגירותיו של פוירשטיין עוד שמורים פתקים אישיים שרשמה לו בכתב ידה לאחר שצפתה בשיעורים שהעביר לתלמידיו. את המחמאות שקיבל אז, ולא רק ממנה, הוא מעדיף שלא לחשוף ומבטל אותן בהינף יד: "מה זה חשוב?".

בהמשך הצטלבו דרכיהם בשלישית, כאמור סביב שולחן הדיונים של בחינות הבגרות בתנ"ך. שיטת הלימוד העיונית והמעמיקה שלה התוותה את דרכם הפדגוגית של פוירשטיין וחבריו לאורך השנים. אולם לקראת סוף הקדנציה, הוא נזכר, אירע שינוי בתוכנית שגרם מורת רוח למורה הגדולה. "הצעתי אז שתוכנית הלימודים תכלול גם מעגל של בקיאות וידע, מעבר ללימוד הפרשנות. הרציונל של זה היה המציאות החדשה בה תלמידים, ובעיקר תלמידות, הפסיקו להגיע לבתי הכנסת בשבת ולשמוע את קריאת פרשת השבוע. כך לא היה להם שום ידע בתנ"ך מלבד מה שנלמד בכיתה. התרופפות הדורות הזו, שלא הייתה בעבר, הצריכה חיזוק של תשתית הידע של התלמידים. לכן הכנסתי את בחינות הבקיאות. נחמה הצטערה מאוד ואמרה לי: 'שמואל, בגדת בנו!'. היא חיה ברמה הגבוהה של העיון, ולא העלתה בדעתה שאנשים לא מכירים את הפסוקים עצמם. לא הייתה לי ברירה ולא שמעתי בקולה. עת לעשות לה'", הוא מסביר.

אולם מאחורי נחמה הלמדנית, המעמיקה והחריפה, שתביעותיה מעצמה ומתלמידיה היו גבוהות, עמדה אישה רגישה וכאובה. "לא היו לה ילדים, וכל פעם היא הייתה אומרת: רק ילד אחד. פעם אמרתי לה: נחמה, את לא מאמינה באלוקים. היא כעסה עליי: מה פתאום? אמרתי לה: לו היית מאמינה באלוקים, היית יודעת שיש לך עשרות אלפי ילדים-תלמידים, הקב"ה הועיד אותך לזה. היא חשבה לרגע ואמרה: זה נכון, אבל רק ילד אחד...".

נחמה ליבוביץ' הייתה גדולת הלמדניות של הדור האחרון. איך אתה רואה אותה ביחס לנשים שדורשות כיום לימוד תורה באופן זהה כמעט לגברים?

"נחמה הקפידה על שמירת מצוות. היא לא הסכימה להניח תפילין, לא הסכימה לעירוב של נשים וגברים, לא הסכימה לרקוד עם ספר תורה. בזה היא הייתה שונה מהן. היא לא הייתה פמיניסטית, להפך. כשהן תלמדנה כמו נחמה, תוך שמירת מצוות בקפדנות קלה כחמורה, זה יהיה בסדר".

אגב השיחה נזכר פוירשטיין באנקדוטה נוספת, אשר ממחישה את גדולתה של נחמה גם בעיני תלמידי חכמים נחשבים, וצניעותה הרבה למרות זאת. "היא סיפרה לי שבא אליה ההיסטוריון פרופ' חיים סולובייצ'יק, בנו של הרב סולובייצ'יק. הוא אמר לה: נחמה, אני רוצה שתלמדי אותי חומש עם רש"י. היא השיבה: איך אתה לא מתבייש לזלזל באישה זקנה? אתה, ר' חיים, תלמיד חכם עצום, רוצה ללמוד איתי? הוא ענה לה: מי שלא לומד חומש עם רש"י כמוך – לא יכול ללמוד גמרא עם רש"י", מסיים פוירשטיין ונאנח: "יש עוד מאות סיפורים. אפשר להעלות חמישים שנה בבת אחת?...".

נגד 'כור ההיתוך'

האהבה לתחום החינוך פיעמה בעורקיו של פוירשטיין מגיל צעיר. הוא נולד בבוטושן שברומניה בתרפ"ו, למשפחה עם תשעה ילדים. אחד מאחיו הוא הפרופ' ראובן פוירשטיין. לאחר פטירת אביו, והוא בן 17, החליף את האב בתפקיד שוחט העיירה וכך פרנס את משפחתו. בתום מלחמת העולם השנייה, אותה עברו בני המשפחה בעבודות כפייה לטובת הגרמנים, יצא פוירשטיין הצעיר לבוקרסט והיה שותף בארגון עליות מטעם בני עקיבא. רבות מהפעילויות הללו להצלת יהודים, שהיו כרוכות בסכנת עונש מוות מטעם השלטון הרוסי, נרקמו בחצרו של הרבי מבוהוש. בתש"ה עלה פוירשטיין ארצה בעלייה לגלית עם קבוצה של בני עקיבא. תחילה הגיע להכשרה בכפר חסידים, ומשם נשלח להדריך קבוצות ילדים שהגיעו לעתלית דרך עליית הנוער. בהמשך הוביל קבוצות נערים נוספות למוסדות חינוך וליישובים דתיים, דוגמת מקווה ישראל, עין הנצי"ב ועוד, וליווה אותם בפן החינוכי.

בהיותו בן פחות מעשרים נרשם ללימודים בסמינר למורים של עליית הנוער, מתוך רצון להשלים את הלימודים שהפסיד בשנות נערותו מחד ולהשתלם במקצוע ההוראה מאידך. הימים היו אחרי הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, והמלחמה הורגשה באוויר. "באוטובוס שלקח אותנו מתל אביב לירושלים היו שאריות דם מההתקפה שבה נרצחו יהודים שנסעו בו קודם. בתקופת הלימודים בסמינר בבית וגן הייתי בכיתה שבכל פעם שהיה צורך - לקחו אותנו להילחם".

תחנתו העיקרית והראשונה בשדה החינוך הייתה בית הספר החקלאי מקווה ישראל. שם שימש כמדריך, כמורה וכמרכז הדרכה. השנים היו שנות החמישים, ונערים עולים מכל קצווי תבל הגיעו לישראל. פוירשטיין ניהל התמודדות אמיצה ולא שגרתית עם אתגר קליטתם של נערים יוצאי מדינות צפון אפריקה שהגיעו למקווה ישראל. "זה סיפור חשוב מאוד", הוא חוזר ומדגיש. "הם הגיעו לארץ בלי הורים. עמדתי על כך בכל תוקף שהם יתפללו לפי הנוסח שלהם. מנהלי המוסד היו יהודים ממוצא יקי שהפעילו לחץ כבד, הם רצו להעביר את אותם נערים לנוסח שהיה מקובל בגרמניה. אני עדיין כועס עליהם", מודה פוירשטיין ומסרב להסגיר שמות. "אני לא הסכמתי והיו מריבות קשות על כך. עשיתי להם מניין נפרד, הבאתי להם חזן. רציתי שהם יהיו קשורים לנוסח שלהם", הוא מנמק את מאבקו, "אחרת הם יהפכו לתלושים, לא פה ולא שם".

פוירשטיין התנגד לתהליך שמאוחר יותר כונה על ידי הסוציולוגים "כור ההיתוך". "רצו שהנערים האלה גם ישנו כל מיני הלכות שהם היו נוהגים לפי המחבר בשולחן ערוך, רצו שילכו עם מנהגי אשכנז. אני רציתי שהם ישמרו על מנהגי הבית. אלה מאבקים גדולים וחשובים", הוא מסכם, "קשה להכניס אותם בשלוש שורות". בהמשך, כשתלמידי עדות המזרח הפכו לרוב במוסד, הוציא פוירשטיין את הנערים האשכנזיים מבית הכנסת המרכזי לכיתה אחרת, וקיבע את המניין הספרדי במקום.

כמה שנים מאוחר יותר נקרא פוירשטיין למשימת ניהול תיכון דתי בחולון. "באותה תקופה קשה היה לראות בחולון יהודי עם כיפה, בטח לא אישה עם כיסוי ראש. במציאות הזו הקמנו שם תיכון דתי, שקיבל תלמידים משני בתי הספר הדתיים בחולון. האוכלוסייה הורכבה מהרבה ילדי שכונות עוני, עולים חדשים. אנשים באו אליי ואמרו: 'לא רצו לקבל אותנו בבית ספר פלוני, אבל שמענו שפוירשטיין מקבל את כולם'. אמרתי: נכון. קיבלתי את כולם לבית הספר". גישתו האינטגרטיבית בחינוך לא פסחה גם על ילדיו האישיים: בנותיו של פוירשטיין נשלחו אף הן לתיכון הדתי בחולון, ולמדו באותה כיתה עם תלמידים חלשים בשלל היבטים. "הרי אם הילדה שלי לא תלמד שם, יגידו שאני חושב שבית הספר לא טוב", הוא מנמק את החלטתו אז. "כל הפוסל – במומו פוסל. היום הבת הזאת חוקרת בינלאומית בתחום גידולי המוח. מהתיכון הזה יצאו גם רופאים ועורכי דין", הוא כמו מתנצח עם מי שלא נתנו אז סיכוי לאותם תלמידים חלשים.

מה הייתה הנוסחה להצלחה? לא מובן מאליו להביא להישגים תלמידים שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

"הכלל היה מה שאומרת הגמרא בבבא בתרא: 'להווי צוותא לחבריה' – כל אחד יהיה חבר לחברו צוות, מה שקוראים חברותא. ילד עם לקויות למידה שילמד במוסד עם ילדים כמוהו – מה יש לו ללמוד מהם? אבל ילד כזה שילמד עם תלמידים טובים, אז יש לו מודל, יש לו למה לצפות, לאן להתפתח. עוד לא היו אז כל תיאוריות השילוב, את התיאוריה המצאתי בעצמי". פוירשטיין מדגיש עם זאת כי כדי לנחול הצלחה חשוב לשים לב לפיזור נכון של התלמידים בכיתות, כך שבכל כיתה יהיה רוב דומיננטי של תלמידים חזקים לעומת מיעוט של תלמידים חלשים, "כך שהם יוכלו להוות מודל".

גם כאן, בדומה למקווה ישראל, עמד פוירשטיין כמנהל על חיזוק מעמדם של תלמידים יוצאי עדות המזרח וארצות אפריקה, בתקופה שבה היחס העדתי היה בוטה בהרבה מימינו. "באה אליי אישה כדי לרשום את בתה לכיתה ט'. היא שאלה אותי: יש לכם הרבה ילדי שוקולדה? אמרתי: כן. היא אמרה: אז אני לא רושמת את הבת שלי, והלכה. אחרי שנה היא חזרה, וביקשה לרשום את הבת שלה אצלי. אמרתי לה: אני לא אקבל את הבת שלך, אצלנו יש רק ילדי שוקולדה!".

למרות הביקורת על אלו שנרתעו מלשלוח את ילדיהם מטעמים חברתיים, פוירשטיין מפתיע ואומר כי הוא מעדיף לקבל דווקא את התלמידים טעוני הטיפוח ולא את הטובים והמוצלחים ממילא. "את הטובים אני לא צריך. הם מתחנכים בבית, אין צורך לחנך אותם וצריך רק לשמור עליהם שלא יתקלקלו מכל מיני השפעות חיצוניות במוסד שהם נמצאים בו. עם החלשים אני יכול לעבוד, אותם צריך לשפץ, לחנך. אותם אני רוצה, את אלה שצריכים את עזרתי".

עיקרון חינוכי נוסף שהתווה בהיותו מנהל היה לאסור על בית הספר היסודי להעביר את תיקו האישי של התלמיד לבית הספר התיכון שאליו נרשם. "פחדתי שאם המורה או היועצת יקראו את התיק של התלמיד, תיווצר עליו סטיגמה. מבחינתי ההנחה היא שתלמיד משתנה, ואם נלך לפי מה שהוא היה לפני שנתיים – הוא לא ישתנה".

במהלך תקופת הניהול עבר להתגורר במושב נחלים, שם ביתו עד היום, כדי לתמוך באחיו שמשון יצחק ע"ה, שבנו נפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר הניהול, שרשרת התפקידים התקדמה במהירות: הוא זומן לשמש מרצה להוראת תנ"ך וספרות בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, ובהמשך גם להוראת תושב"ע. בתקופת עבודתו בבר-אילן הוקמה קתדרה להוראת מקצועות היהדות על שם הרב ד"ר דוד אוקס ז"ל. מי שהופקד על הקתדרה היה פרופ' משה ארנד, ופוירשטיין נמנה על חברי הקתדרה. כמו כן נמנה על הנהלת מערכת להוצאת ספרים העוסקים בהוראת היהדות. במסגרת זו פרסם ספר העוסק בדרכים בהוראת המקרא, אותו ערך יחד עם פרופ' ארנד.

כמי שעסק שנים רבות בתחום האקדמי של הכשרת מורים, הוא סבור כי יש פגמים בהכשרה הקיימת היום. "מבחינת תשתית של ידע, ההכשרה היום היא חלשה מאוד. מקדישים יותר זמן לאיך – לטכניקה, לאמצעים טכנולוגיים, מאשר למה – לתוכן ולידע. ההכשרה חייבת להתבסס על הפיכתו של המורה ללומד, להגביר את יכולותיו הלימודיות ואת אהבתו ללימוד והוראה. היום כולם לוקחים מערכי שיעור מוכנים מהאינטרנט וכדומה, לא מכינים שיעור לבד!", הוא מתפלא, וממשיך במחמאה למכללות הדתיות להוראה: "המכללה מכינה בנות מצוינות עם תודעה שליחותית, וזה חסר בהכשרת המורים הגברים, תודעת השליחות. בפרט במקצועות קודש – אני צריך לטעת בילד אהבת תורה! לא אהבת מתמטיקה או כימיה".

אפרופו סוגיות בחינוך, פוירשטיין לא חוסך את ביקורתו גם משר החינוך המכהן שי פירון: "אם יבטלו את בחינות הבגרות והמיצ"ב – התלמידים לא ילְמדו והמורים לא ילַמדו", הוא קובע, "בחברה הישגית כמו בימינו, שהכול נמדד בהישגים – גם הלימוד חייב להיות הישגי".

"לא לזלזל ברבנות הראשית"

השיחה עם פוירשטיין נקטעת מעת לעת בשיחות טלפון, שבחלקן נשמע מצדו השני של הקו קולם הצוהל של הנכדים הבוגרים כבר, שחלקם נשואים. לפוירשטיין ורעייתו דבורה שלוש בנות: חיה ברודי, פרופ' לביולוגיה בבר-אילן בתחום חקר גידולי מוח, מתגוררת בנוף איילון; לאה וינרב, אם לעשרה מקדומים, בעלת תואר שני בחינוך מיוחד ועוסקת באבחון סטודנטים בבר-אילן; יעל גרינברג, מתגוררת בכפר אדומים ומרצה בבר-אילן בתחום בלשנות אנגלית. את מספר הנכדים והנינים הוא אינו מגלה. "אני מהדור הישן", הוא צוחק.

ענף אחר של המשפחה הוא כאמור האח פרופ' ראובן פוירשטיין ובנו, הרב רפי פוירשטיין, חבר הנהלת ארגון רבני צֹהר. עם אחיו הוא מקיים שיתוף פעולה מחקרי, הכולל הוצאת ספרים המבססים את תיאוריית הלמידה המתווכת על פי מקורות היהדות. את התיאוריה הזו של אחיו מלמד פוירשטיין גם כיום במכללה האקדמית אשקלון, שהתחילה את דרכה כשלוחה של אוניברסיטת בר-אילן. הוא עושה זאת במסגרת קורס בתוכנית להכשרה אקדמית של מורים, בה הוא משמש מרצה בכיר. במסגרת התוכנית סיימו כבר כ‑1,200 סטודנטים תואר בהוראה, תוך כתיבת עבודות בתחום הלמידה המתווכת. בהמשך פרסם פוירשטיין, כאמור, שני ספרים העוסקים בנושאים שבהם דנו העבודות.

כשאנחנו מזכירים את ארגון צֹהר, פוירשטיין אינו חושש לתקוף בחריפות קו פעולה מסוים של הארגון: "אני מתנגד לפעילות שלהם נגד הרבנות הראשית. זה בניגוד להלכה. כשיש רב למקום – צריך לכבד אותו. זה גורם לציבור לזלזל ברבנים, והם גורמים לזלזול הזה. אמרתי לאחייני: אם אתם רוצים לחדש – תעשו איך שאתם רוצים, אבל לא על חשבון מישהו אחר, להגיד שהוא לא עושה טוב. צֹהר עושים דברים יפים בחופות ובתפילות, אבל אסור שזה יהיה על חשבון הזולת. כמו שאתה מזלזל באחרים, בסוף יבואו ויזלזלו בך".