אני מודה, בשנים האחרונות אני לא מחבבת את חודש אדר ומשהו בי מחכה שהוא יעבור. אני חושבת שהשנאה התחילה לפני שש שנים ששמעתי על הפיגוע ירי שאירע בישיבת מרכז הרב, שמונה תלמידי ישיבה תמימים נרצחו. השנאה המשיכה כמה שנים לאחר מכן, שכל עם ישראל שמע והזדעזע על רצח בני משפחת פוגל. השנה חודש אדר נפתח, בבשורה אישית קשה, שחברה טובה של המשפחה נפטרה ממחלת הסרטן. כשאחותי התקשרה לבשר לי על מותה, אמרתי לה שאני לא אוהבת את חודש אדר, שהפיגועים שהתקיימו בחודש זה זכורים לי למרות השנים שעברו, שאי אפשר לתפוס איך לחודש של שמחה יכול להיכנס עצבות כה גדולה. אחותי אמרה שזה לא התחיל בתקופתנו, זה התחיל כבר קודם כשהמן החליט להרוג את כולנו וברוך ה' לא הלך לו. חשבתי על זה, על כך שכבר לפני שנים החודש הזה היה חודש עם עצב ושמחה, חודש מעורבב ברגשות. חשבתי על היהודים באותה תקופה ששמעו על ההכרזה הנוראה שכולם הולכים למות, כולם, חשבתי על האמהות לילדים שידעו מה עתיד לקרות לנסיכים אותם גידלו, מה הן עשו? איך הן הצליחו לשמור על שפיות ולא להשתגע רק מהמחשבה שמשהו עלול לקרות לילדים, לחברים, לעצמן? איך היהודים הצליחו להמשיך לחיות כרגיל, למרות הגזרה הנוראה שריחפה? ואיך העצבות הגדולה הפכה פתאום לשמחה אדירה. נזכרתי בכל הפעמים בהם האור נכנס אל תוך החושך, התערבב ונתן תקווה למשהו יותר טוב. איך בכל רגע עצוב וקשה, מוצאים איזה נקודה להיאחז בה. ביממה האחרונה נתקלתי בסטאטוס בפייסבוק, שסידר לי סופית את כל המחשבות, כתב אותו יואל פרנקנבורג, רכז מחוז בבני עקיבא ושם הוא אומר שפורים הוא אינו חג השמחה, אלא סוכות, כפי הציווי "ושמחת בחגך", חג הפורים זה משהו אחר, חג שבו העצבות הופכת לשמחה, חג בו יום האבל הופך ליום טוב. נזכרתי ב'וורט' הקבוע על המגילה, בה בעצם שואלים למה אלוקים לא מוזכר במגילה? איפה הוא בדיוק היה? אבל העניין שהוא היה שם, נוכח לגמרי בכל התהליכים, בהסתר שמר עלינו מפני המן צורר היהודים. הבנתי שביהדות יש הרבה הסתרים ובהם לפעמים יש קסם, ההסתר של השמחה עליו צריך לעמול, ואז זוכים לשמחה גדולה יותר, פי כמה משמחה רגילה שמגיעה באופן תדיר בשגרת יומנו, מבלי שעמלנו, מבלי שטרחנו. יש גם קסם בהסתר האלוקים, שרק מי שמחפש אותו, קורא אליו, זוכה לראותו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל ה' יקראו באמת", אנחנו קוראים את זה בכל יום, אם תרצה, תראה את ה', תראה את השמחה. השמחה של פורים אינה דומה לשמחה רגילה של חג, היא שמחה בה אנחנו שותפים, מעורבים, עליה אנחנו עובדים ולכן היא גדולה, אדירה, ממלאת את הנשמה את כל הגוף. זהו חג נדיר בו זיכה אותנו האלוקים, והאמין בנו שאנו מסוגלים לראות את הטוב, יכולים לעמול על ההסתר. אנחנו צריכים לחבוק את החג, להרגיש אותו עד הסוף ולזכור תמיד שה' איתנו, מאיר עלינו ומאמין בנו, בבניו.