המילה "אגדי" חזרה ועלתה לא מעט פעמים בשבוע האחרון, בעקבות פטירתו של מאיר הר ציון.
כנראה אין דרך טובה יותר להגדיר את מי ששהה בכלא הסורי בגיל 17, יצא לסלע האדום וחזר, עמד במשימות סיירות מורכבות ופיקד על פעולות נועזות במסגרת יחידה 101 ובהמשך בסיירת צנחנים.
הוא גם הוביל חיילים לבית מחבל בלילה מושלג בחברון, מונה לקצין ללא קורס קצינים, נקם לבדו בבני שבט בדואי לאחר רצח אחותו, נפצע קשה וחזר לצה"ל, חילץ פצועים באופן עצמאי במלחמת יום כיפור ועוד.
אבל מה שאולי הפך את מאיר הר ציון לאגדה יותר מכל, היא העובדה שהוא עצמו לא הרבה בסיפורים אישיים. הוא התאפיין בשתיקה, בהתבודדות, לא לטש עיניים לפוליטיקה ואפילו לא לדרגת הרמטכ"ל, ורק אנשים מבחוץ הפיצו את סיפורי גבורתו, שהיו לאגדות.
רק עכשיו, אחרי הפעם הראשונה שבה מאיר הר ציון נכנע למשהו – בקרב שניהל על חייו, מתגלים פרטים חדשים על דמותוהעלומה. המיתולוגיה הופכת לסיפור חיים, ואנשים שזכו להכיר אותו מקרוב מאירים זוויות באישיותו שטרם נחשפו.
מאיר הר ציון התפרסם כמיתוס לאומי וציוני, אבל מסתבר שגם לדת הייתה לו זיקה משמעותית. כך מעיד עליו חבר הכנסת לשעבר ויו"ר מועצת המנהלים בקבוצת ערוץ 7 בהווה, יעקב כ"ץ (כצל'ה), ששהה במשך חצי שנה במחיצתו של מאיר הר ציון, במסגרת אחד המבצעים הייחודיים והפחות מוכרים שלו. לא מבצע צבאי, אלא מבצע של קירוב לבבות וחיבור לתורה.
"לאחר העליות לסבסטיה, מיד אחרי שקדומים קיבלה את האישור לעלייה, קרא לי הרב צבי יהודה קוק והראה לי מכתב שקיבל ממאיר הר ציון. הוא כתב לו שאנשים בקיבוצים שסביבו לא מבינים איך צמחה תנועה התיישבותית מתוך תורה. במשך שנים הם בנו הכל על כך שאין להתיישבות קשר ליהדות, ופתאום הם רואים שצומח משהו מתוך הנהגה רוחנית”.
הוא הכיר את הרב צבי יהודה אישית?
"לא, אבל הוא זיהה בחוש הניווט הפנימי שלו, חוש הניווט הרוחני, שהוא זה שמוביל את המהלך. עם כל הכבוד לרב לוינגר, לחנן פורת, לבני קצובר ולכל גיבורי החיל, הוא זיהה מי עומד מאחורי כולם.
"הרצי"ה אמר לי: אתה צריך לחזור למאיר הר ציון. אמרתי לו שאני לא בא לבד, אז הוא קרא לאחי, הרב חיים כ"ץ, שכבר היה ידוע אז כתלמיד חכם. הוא שלח אותנו להראות להתיישבות העובדת איך התיישבות מארץ ישראל מתחילה מתוך תורה.
"זה היה אחרי סוכות. עזבנו את נשותינו, היינו יוצאים בתחילת השבוע וחוזרים בסוף השבוע, ובמשך השבוע היינו גרים אצל מאירהר ציון. אשתו של מאיר הכשירה את הכלים וקנתה אוכל בשבילנו. מאיר לקח אותנו מקיבוץ לקיבוץ, ממושבה למושבה, מעין חרוד למולדת, ממולדת לדגניה א', משם לדגניה ב', כנרת, גינוסר, לא היה משק שלא הגענו אליו. במשך חצי שנה חרשנו את הקיבוצים והמושבים, ואיזה רכז משק יכול לעמוד מול מאיר הר ציון כשהוא דופק על הדלת ורוצה לדבר איתו? בכל פעם שנקבע ערב לדבר –היו מגיעים המנהיגים הרוחניים. הרצי"ה הקפיד שרק תלמידי חכמים ידברו, וכך היו מגיעים הרב זלמן מלמד, הרב צבי טאו, הרב חיים דרוקמן. אני זוכר את הרב אלי סדן, שהיה אז תלמיד, מדבר בכנרת, ואת הרב צפניה דרורי מדבר בדגניה א'. חדרי האוכל היו מפוצצים, אנשים ישבו על החלונות. כולם באו לשמוע, גברים ונשים, הם היו מרותקים. לא פחדו מאיתנו, זאת הייתה תופעה חדשה, ואנשים לא ידעו מה זה ומאיפה זה צץ. אחי חזר אחרי שלושה חודשים ואני נשארתי שם חצי שנה".
לדברי כצל'ה, לפרויקט הזה של הר ציון היו גם תוצאות. “יצרנו גל ענק של אהדה בהתיישבות העובדת. היה כנס גדול בעין ורד, שכלההתיישבות הגיעה אליו כתומכת נלהבת. אחר כך, במהפך של מנחם בגין ב-1977, אמרו שהמהפכה קרתה בהתיישבות העובדת.
המיוחד במאיר היה הפשטות שלו, הבריאות שלו. תוכו כברו. ערכי, ישר כמו סרגל, עם אהבה ואומץ. אהבה לארץ, אהבה לקרקע.הוא היה מתעורר איתנו בבוקר, לוקח אותנו לשטח, מראה לנו איפה הפרות רועות. הוא הריח את השטח; כשהיינו נוסעים בלילה,הוא היה אומר פתאום: 'אתה לא רואה כלום, אבל אני רואה שהגדר נקרעה'. ואז היינו קופצים על הסלעים, עם הרגל הדפוקה שלו, והוא היה מראה לי שהגדר אכן נקרעה. היה לו שכל ישר, ראיה מפוכחת. הוא היה מוגבל בגלל הפציעה, גם ביכולת ההליכה וגם ביכולת הדיבור, אבל הוא אמר המון. מכל מילה שהוא אמר קיבלת עולם הבא. כל זה הצד הפרטי שלו, והצד הכללי – כל מפעלההתיישבות ביהודה ושומרון, שנבנה בזכות הרב צבי יהודה מהצד הרוחני, קיים גם הרבה בזכות מאיר הר ציון מהצד המעשי".
הכתבההמלאה תתפרסם בעיתון 'בשבע'