לפני יומיים פרסמתי כאן באתר טור אישי, תחת הכותרת "האהבה לא תבוא אחר כך". ידעתי שמדובר בנושא שיעורר עניין, אך אני מודה ומתוודה שלא צפיתי את גל התגובות ואת מפלס האמוציות שהנושא עורר.
התגובות נעו בין "סוף סוף מישהו אומר את האמת ולא מטייח אותנו" ו"רווקים, כדאי לכם לשמוע לו", לבין "שטויות", "לדעתי צריך להוריד את הכתבה מהאתר לאלתר" ו"מלים נבובות מתוכן כיאה לדתי לאומי".
טענה נוספת שחזרה ועלתה בכמה טוקבקים, היתה (וכאן אני עושה פראפרזה לכמה תגובות ביחד), "אתה בכלל כתב כלכלה, מה אתה מבין בזה? מי שמך למומחה בתחום?".
כיוון שדעתכם הגולשים חשובה לי מאוד החלטתי להעיר כמה הערות משלימות (לא לפי סדר מסוים) שאולי יענו על חלק מהטענות ואולי יפיגו חלק מהכעס.
1. אני לא מומחה בתחום. כעיתונאי תחומי הסיקור הייחודיים שלי הם כלכלה ומשפט, ומעבר לכך אני עוסק לא מעט בנושאים פוליטיים. למרות זאת אני מאמין שהמשפט "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי" (המיוחס למחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר), הוא משפט נכון. כאדם בעל ניסיון חיים, היכרות עם אנשים רבים ושכל ישר, אני רשאי ולעתים צריך להביע את דעתי.
בעיני למומחים אין מונופול על הבעת דעה בתחומם, והפיכת כל דבר לשיח מומחים הוא מתכון בטוח לעיקור השיח בנושאים רבים והפיכתו לבלתי רלוונטי.
מעולם לא הצגתי את עצמי כמומחה לנושא. טורי מומחים זוכים בדרך כלל לשורה מסיימת שבה נכתב מיהו המומחה, לאיפה הוא קשור ומה תחום התמחותו. אצלי לא היתה שורה כזו משום שאינני מומחה.
2. אחת הטענות הנכונות ששמעתי (בטוקבקים וגם בשיחות עם אנשים שקראו את הטור והעירו לי בעל פה) בעקבות הטור היתה, "לא כולם מרגישים פרפרים בבטן". זה נכון. התאהבות לא מורגשת אצל כל אחד אותו דבר. יש מתאהבים בסערה ויש מתאהבים בקול דממה דקה.
זו שאלה של אופי וכל אחד שחווה משהו בחייו יודע מה האופי של עצמו. מי שיודע שהוא איננו מבעלי הרגש הסוער צריך להשקיע יותר בזיהוי העצמי של ההתאהבות אבל לא לוותר עליה.
3. יתכן שלב בחיים שבו יחליט בחור או תחליט בחורה שמאחר שההתאהבות לא הגיעה עדיף למסד קשר של שותפות אינטרסים ושאיפות וכך להקים בית ומשפחה. הערכתי היא שבעולם שבו אנו חיים כיום זה קשה מאוד, יתכן עם זאת שזה לא בלתי אפשרי. העניין הוא שצריך לקחת בחשבון שזה מה שזה ולא להיתלות בתקווה שמשהו ישתנה אחרי החתונה.
בדור הסבים והסבתות שלנו היו הרבה זוגות כאלו שהחזיקו מעמד עשרות שנים. בימינו החברה איננה מגנה באופן קטגורי את הגירושין ולכן יותר קשה להחזיק מעמד בתוך קשר שכזה.
4. אני יודע שהתאהבות איננה אהבה. ודאי שאני יודע. חוויתי זאת בעצמי. הטענה שלי היא שהתאהבות נדרשת ב-95 אחוזים של המקרים לצורך התפתחות האהבה. 95 אחוזים של המקרים זה אמנם לא 100 אחוז אבל זה הרבה מאוד. שום תיאוריה פסיכולוגית שפסיכולוגים עובדים לפיה ומטפלים לפיה במקצועיות רבה איננה תופסת בנוגע ל-100 אחוזים מבני האדם, נפש האדם מורכבת מידי מכדי שזה יהיה אפשרי.
5. בכל מקרה, הביקור הנוכחי במדור נשים הוא ביקור נדיר, אני לא מתכוון לשוב לנושאי הזוגיות והאהבה בקרוב ומשאיר את הבמה לטובים וראויים ממני.