תעתועים, אתי אלבוים, ידיעות ספרים, 375 עמ'
אפתח בווידוי: מעולם לא חיבבתי ספרי פנטזיה. בעוד חברותיי היו מחכות בדריכות לספרי הארי פוטר ומטה הקסמים שלו, אני הייתי מושכת בכתפיי באדישות. קסמים? הצחקתם אותי. אלא שאז הגיע לידיי ספרה של אתי אלבוים 'תעתועים' ולימד אותי לקח.
קודם כול, לא כל ספרי הפנטזיה דומים זה לזה. אז מה אם זה מדע בדיוני? כל ספר ראוי לתשומת לב אישית, גם אם הוא משויך לקטגוריה מסוימת. חוץ מזה, ספרות בדיונית לא חייבת להיות משעממת או מנותקת מהמציאות, להפך. ככל שהכתיבה משובחת יותר, והיא משובחת, עולם הדמיון ועולם המציאות נראים נפלא יחד. תשאלו את אַלאָיה, גיבורת העלילה, כמה כיף לדלג בקלילות בין שני העולמות.
'תעתועים' מביא את סיפורה של העיר מֵגילַדנוֹ, המוקפת כיפת זכוכית וחבויה בקצה העולם. במגילדנו אפשר להיות גמדים, עיוורים ואפילו קטועי איברים. כולם אהובים במגילדנו ומעריצים מעומק לבם את המלך איית'ור שנוהג בנתיניו בחמלה גדולה וברגישות.
אלא שמתחת לחזות השלווה של הממלכה קבורים סודות אפלים שאיש לא רוצה לגלות. אַלאָיה, אחת מצוות המשרתות בארמון, יוצאת להרפתקה שתשנה את חייה ותשפוך אור על תעלומות העבר. היא מתיידדת עם הנסיך אַרקוֹ, ולמרות הבדלי המעמדות ביניהם היא רותמת אותו לחיפושים אחר אביה הקוסם.
העלילה נעה בין עולם בדיוני ופלאי הנמצא מעבר להרים, לבין הווי החיים הישראלי וסמטאות ירושלים העתיקה. הסגנון מזכיר במקצת את הסיפור על בן המלך והעני, אך בגרסה מודרנית יותר הכוללת אייפון, טאבלט ומצלמות משוכללות (מי אמר שאין טאבלטים באגדות?)
הספר נוטה לעסוק ביחסי הכוחות שבין טוב ורע ובין עשיר לעני: "אַלאָיה, דמייני שדה מלא חגבים חומים שביניהם מקפץ פרפר צבעוני. אם יגיעו לשדה ילדים, אחרי מי הם ירדפו - אחרי החגבים הפשוטים או אחרי הפרפר הצבעוני? זה מה שהרגשתי היום כשהחלפנו את הבגדים, כמו פרפר שהופך להיות חגב אלמוני. בין נסיך ובין עני, אני חושב שהייתי מעדיף להיות עני".
החיבור שעושה הסופרת בין הדמיון למציאות נתפס בעיניי כמרתק, והוא זה שהופך את 'תעתועים' לספר שונה מאוד מכל ספרי הפנטזיה הקלאסיים. הספר כתוב בשפה נהדרת וקלילה, ואלבוים שוזרת את כל חלקי העלילה ביד אמן. ההומור גם הוא לא נעדר מהספר והוא משבח ומעשיר את סגנון הכתיבה הקולח.
גם אם אינכם נמנים על חובבי הז'אנר, רוצו לקרוא את 'תעתועים'. קסום, כבר אמרנו?