החברה הישראלית עברה כברת דרך ארוכה וראויה מהשנים בהן מזכירות או פקידות היו נתונות במקרים רבים ליחס מבזה ומשפיל על רקע זהותן המינית.
חוקים חשובים כדוגמת החוק למניעת הטרדה מינית ומדיניות תביעה אגרסיבית ונחושה, יצרו הרתעה ברוכה בקרב גברים המצויים בעמדת כוח והשפעה, והביאו ליצירת מאזן כוחות ראוי בהרבה.
אין ספק שהמציאות שנוצרה נותנת הגנה לנשים רבות שבעבר הושפלו ונוצלו על ידי ידוענים, מעסיקים, מפקדים וכדומה, ועל כך יש לברך את כל מי שהביאו למצב הנוכחי.
אולם, הנחייה גורפת אחת לפיה פועלת הפרקליטות הביאה למצב שבו האיזון הופר, והפעם לכיוון ההפוך. מדובר בהנחיה הגורפת לפיה לא נפתחת חקירה נגד מתלוננת על עבירת מין, גם אם חקירת המשטרה גילתה שאין לתלונתה כל בסיס.
ההנחיה המדוברת, שאיננה מעוגנת בשום חוק או תקנה, יוצרת תמריץ בעייתי מאוד לנקמנות אישית בתוך כל העולם הזה של דיווח ותלונות על עבירות מין. במקום להגן על נשים שיש בתלונתן ממש ההנחיה מעניקה הגנה דווקא לנשים שמנצלות את המסגרת החוקית הברוכה על מנת לקדם מטרות זרות.
חשוב להדגיש, מדובר על פתיחה בחקירה רק במקרה שבו חקירת המשטרה העלתה שאין לתלונה שום בסיס עובדתי. הפתיחה בחקירה כמובן לא תוביל באופן אוטומטי לכתב אישום. לאישה תהיה ההזדמנות להסביר לחוקרים את הרקע לתלונה ובהחלט יתכן כי במרבית המקרים הללו לא יוגש כתב אישום. אולם, החקירה תאפשר לאתר את אותם מקרים בודדים של תלונה מתוך מניע של נקמה ולאפשר להעמיד לדין את המתלוננות במקרים הספורים האלו.
עוד יש להדגיש, כי ההצעה שלי איננה סותרת את החיסיון על פרטי מתלוננת. אני סבור שהחיסיון חייב להישמר גם למתלוננת ששיקרה, נחקרה, הואשמה והורשעה. זאת על מנת להמשיך ולהגן על האינטרס הציבורי של לא להרתיע נפגעות עבירות מין מלהתלונן.