סדרת חינוך
סדרת חינוךצביקה מור

היא הלכה לישון עם החלטה מרשימה, להספיק מחר את כל הרשימה.

אתמול כמעט התייאשה ואמרה שאין טעם, כי הרי היא לא מספיקה אף פעם.

משום שאחרי דקה היא כבר לא זוכרת, כי היא לא כל כך מסודרת.

כל גירוי גונב את תשומת ליבה, והכל נראה לה חשוב באותה המידה.

כבר מזמן אין לה תחושה של זמן, וכשקובעים איתה זמן אז הזמן הוא לא זמן.

היא קמה בבוקר בשמחה, ובראשית העשייה מכניסה מכונת כביסה.

אחר כך יצאה להשקות את העציצים שבמרפסת קמלים.

לא הספיקה להשקות שני עציצים, והנה הטלפון משמיע צלצולים.

היא הניחה את המשפך בפינה של הסלון ורצה לטלפון.

זו דודה קלרה שבאה מאמריקה. משהו מאד חשוב. איזה כלוב לקנות לארנב האהוב.

והנה נקישות רמות בדלת. "רק רגע" היא צועקת וסליחה מדודה קלרה מבקשת.

על הצד מניחה את השפופרת, ובטעות במשפך בועטת.

רצה לדוור לחתום על הדואר הרשום. אמרה תודה ופתחה את החתום.

"זה בטח משהו חשוב. לא כדאי לשכוח. אלך היום לסניף ברחוב של סבא המנוח".

אך קודם בנמרצות מכינה צהריים לילדים, מרק עשיר בירקות וגריסים.

בינתיים, המים מהמשפך ניגרים ואת הבגדים המושלכים מרטיבים.

יצאה לדואר שהיה כבר סגור, הסתובבה הביתה ופגשה את גברת גור.

החליפה רק כמה מילים ארבעים דקות, וחזרה הביתה לריח חרוך בחדר המדרגות.

רצה במדרגות ופותחת הדלת, ומול המרק שלא יוגש היא מייבבת.

התעשתה והעמידה מרק חדש עם ירקות טריים, והנה בדלת מופיעים הילדים.

את הדואר לא לקחה. את העציצים לא השקתה.

אין ארוחת צהריים לילדים והבגדים בתוך המכונה כבר מקומטים.

כבר הגיע ערב וקצת נחת, ושפופרת הטלפון על הצד עדיין מונחת.

מרגישה שכבר אין בה רוח, ומתיישבת על הספה קצת לנוח.

"כל היום עבדתי. כל היום התרוצצתי. אני עייפה וסחוטה וכלום לא נעשה".