
אמא ואבא התווכחו, כמו לכל זוג גם ביניהם יש לפעמים חילוקי דעות, אבל הפעם ידעתי שזה רציני, שזה אחרת.
העבודה הקשה מוציאה אותנו מדעתנו, כל ערב אנחנו נכנסים הביתה עייפים, אין לנו כוח לשיר שירים או לשחק משחקים, בקושי לגעת באוכל, אנחנו רק רוצים לישון. אבל השינה לא מחפה על הסערה ששוכנת בתוכנו, אמא ואבא נתונים בלחץ, לא חיים כאלו הם דמיינו לנו.
הם מנסים לשרוד את הגזרות הנוראות ואת האחרונה, שהייתה נוראה במיוחד.
הגזרה האחרונה היתה כל כך קשה שאבא רצה לגרש את אמא, הוא פשוט לא יכל לקחת את הסיכון שהיא תמשיך ללדת ילדים ואחד מהם יהיה בן, אחרת מה יהיה בסופו? מה יהיה דינו? למה להביא תינוק לעולם, אם לבסוף יקחו אותו ויהרגו אותו?
מדוע שאמא תעבור תשעה חודשים, תסחוב את העובר בבטנה ואז תשמע את הבשורה הקשה, כי זהו בן זכר ודינו מוות. לא, אבא לא היה מסוגל והוא קם והלך.
אני לא יודעת איך מצאתי את האומץ בקרבי, איך העזתי לעמוד כך מול אבי ולבקש ממנו, תישאר. לפעמים אני חושבת שזוהי לא הייתי אני, שמישהו אחר הוליך את רגליי והזיז את שפתיי, אמר לאבא שאולי תצא בת. צמרמורת עוברת בגופי כשאני נזכרת איך שאלתי אותו למה הוא לא נותן לבנות זכות קיום, למה הוא גוזר מוות גם על הנקבות? ואיך שמחתי לראות את האור בעיניה של אמא, כשאבא החליט בסוף לחזור הביתה.
כמה חודשיים אחר כך אמא חשה בגלים קטנים הנעים בבטנה, ידענו שעוד רגע יכנס תינוק חדש למשפחה, קיוונו שתינוקת. בכי קטן נשמע בחדר, דמעה ירדה מעיניה של אמא והיא אחזה בבן, בן זכר וביקשה ממנו בשקט, "ילד עברי קטן ונבון, אנא אל תבכה", אני הסתכלתי ובכיתי. לרגע קטן, בתוך כל העבדות הקשה, עם ידיי המחוספסות ונפשי שמתחננת לחלום הייתי שמחה. קרן אור נכנסה בתוך החושך, ואחזתי בה כקסם, קיוותי שהיא לא תעבור והתעקשתי שלא לחשוב על הבאות, להנות מרגע קטן של חסד.
אמא הסתירה את התינוק הקטן, עיניו היו עמוקות וגדולות, לפעמים היה נדמה כי הוא כבר ילד בוגר. נקשרתי אליו, הוא מילא את הבית אורה וכשאמא אמרה לי שכבר אי אפשר להחביאו, שהמצרים תכף יבואו לבדוק מה קורה איתה ועם בטנה לא ידעתי איך אוותר עליו, איך אמא תוכל לוותר עליו. היא אמרה לי שהתינוק יחיה, שהיא רוצה שהוא יחיה והיא תעשה הכל על מנת להעניק לו חיים.
בתוך תיבה הכניסה את אחי הקטן והניחה אותו על שפת היאור, בליבי קיוותי שאכן הוא ינצל, שרק יחיה. עקבתי אחרי התיבה, עיני לא משו ממנה. עד שראיתי אותה, גבוהה ויפה, מלאה בתפנוקים מתי שאנחנו גרים בבתים דלים ומעבירים את חיינו בפרך. היא ראתה את התיבה ואחזה בה, נשמתי נעתקה, היא הלא תנחש שהוא ילד עברי, אחרת למה שתינוק יטייל בתוך תיבה על פני היאור.
האם תסגיר אותו לאביה הרשע? מה יהיה בגורלו? אבל היא חייכה, הביטה עליו בחיוך טוב, שמסמל טוב, באותו הרגע ידעתי שהתינוק יזכה לחיים. אבל לאילו מן חיים, בתוך ארמון של מצרים? אילו?