ההתחברות שלנו לספרים, נובעת בראש ובראשונה, לדברי החוקרים, מהקשר הנפשי שלנו לתוכנו של ספר, לאורח חיינו, לנופים אותם אנו אוהבים לחוות ולסיפורים שהיינו מספרים על ולעצמנו.
כזה הוא הספר החדש של איש הרדיו וקול ישראל עמיקם רוטמן, כשמה של תוכניתו הקבועה וההזדהות עימה.
ספרו של רוטמן, הוא ספר חיים, שכל אחד שחווה פעם לצערו פינוי בית הורים או קרובים מיוחדים, ירגיש אליו יחס מיוחד.
מכיוון שמרביתנו, בשלב כזה או אחר נזקק למעמד שכזה, כדאי מעט לדעת דרך עיני האחר כיצד הוא הרגיש.
הכתיבה של רוטמן, חלקה, מעניינת, שוטפת ואפילו לעיתים מעציבה. אי אפשר הרי לפנות חיים שלמים בלי עצב מסויים.
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר, והדרך שבה אתה בוחר לספר את מה שאתה זוכר," כתב גבריאל גארסיה מרקס. רוטמן בחר להתחיל את הסיפור בלילה שבו פינה מבית אמו המנוחה את החפצים, התעודות, התמונות והזיכרונות. המחבר, מגלה לעולם פן נוסף של כישוריו תוך שהוא משרבט גם את האיורים. זה סיפורו של הדור שנולד בימי התום של הארץ הזאת, והוא מנסה לתאר אותה כמו שהייתה, או כמו שרצתה להיות. מי יודע איך בעצם רצה להיות?
והסיפורים מתגלגלים. למשל הסיפור על הצנחנים שרגע לפני הצניחה מישהו יודע לספר את כל סיפורי האסונות: מי צנח "נר", מי מיתרי מצנחו נתקעו בלהב המנוע וכד'. הכל רגע לפני הטיסה הראשונה.
הסיפורים זורמים, הם חלק מחיינו וכמו גם כותרת הספר: אלה החיים. הוצאת עולם חדש.