נהוג בתום לוויה לבקש סליחה מהנפטר – שמא לא נהגו בו כבוד כראוי.
צריך לבקש עכשיו סליחה מכל הנרצחים על כך שלא מכבדים אתכם היום.
נרצחתם, נטבחתם, על לא עוול בכפכם, על עצם היותכם בני העם והארץ.
תינוקות, ילדים, אחים, אחיות, בעלים, נשים, אבות, אמהות, וגם סבים וסבתות נהרגו על קדוש ה'.
השארתם יתומים, אלמנים ואלמנות, הורים, אחים ואחיות שכולים וחברים כואבים.
אתם נמצאים למעלה, תחת כיסא הכבוד, במחיצתו של הרוג המלכות רבי עקיבא.
אני גאה להיות אם של הרוג מלכות.
בני, אי אפשר לעמוד במחיצתך.
אתה שליח של עם ישראל. של כל הדורות.
ויחד עם זה, מה לא הייתי עושה שאתה תחזור. שלא נישאר ככה, בלעדיך.
ואבא. אבא ואני כל כך מתגעגעים אליך. אי אפשר לתאר את כאב החלל שנוצר.
הייתי שמחה בך בחייך, ואני גאה בך במותך.
אבל עכשיו אני באה לבקש ממך מחילה.
לא נוהגים בך בכבוד.
ואני מבקשת מחילה לא רק ממך, אלא מכל הרוגי המלכות.
הדם שלכם הוא נהר סוער סביב כיסא הכבוד, אבל עכשיו משחררים את רוצחיכם. עכשיו משחררים אותם שירצחו שוב.
שוב יישפך דם קדושים.
ועם ישראל כולו צריך לבקש את סליחתכם.
ואני, בת ישראל, עומדת בבושה ומבקשת מכם סליחה.
אבל לא אבקש סליחה בשם כל עם ישראל.
לא אבקש סליחה בשם מי שאחראי, או שנתן יד לעוול הזה.
לא אבקש סליחה בשם מי שיכול היה למנוע, או אפילו לעכב.
ולא אבקש סליחה בשם מי שעמד בצד ושתק, ולא זעק שזה עוול.
ולא אבקש סליחה בשם מי שאיננו נבדל מן העדה הרעה הזאת, האחראית לשחרור הרוצחים.
לא אבקש סליחה בשמם וגם לא אסלח.