מולקן עלתה מאתיופיה בגיל שש, לאחר שהיא ובני משפחתה חוו אנטישמיות מצד המקומיים.
השוני בין החיים באתיופיה לחיים בארץ ישראל לא גרמו לה ולבני משפחתה לוותר, הם מצאו עבודות וקנו בית לא רחוק ממרכז הארץ, מולקן למדה באולפנה והמשיכה לשנתיים בשירות הלאומי, והיום היא עוסקת בתחום היעוץ. זהו סיפור על חירות וגאולה פרטית של משפחה יהודית, ולא פחות, ישראלית.
"באתיופיה היה קל לזהות את היהודים, לא היה כזה דבר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. למול היהדות הקיימת היתה אנטישמיות שבאה לידי ביטוי בכל מיני דרכים", מספרת מולקן.
"באחד הימים שלחו את אבי וסבי לכלא באתיופיה, לאחר שנתפסו מארגנים מסע בריחה מאתיופיה לישראל. בכלא ידעו שהם יהודים ובכל זאת הכריחו אותם לאכול בשר שאינו כשר מידי יום, סבא שלי הצליח לשחד את אחד השומרים שיאכל את הבשר במקומם וכך הם יכלו לשמור על יהדותם. באחד הימים הוציאו אותם לחצר של בית הכלא, כל האסירים הסתובבו בחופשיות אבל אבי וסבי הלכו לפינה ליד החומה והתפללו לבורא עולם. השומרים שהסתובבו בחצר הסתכלו עליהם בעוינות ולא היו מרוצים מהתפילה שלהם, באותה תקופה יהודים היו נקראים מכשפים, אוכלי בשר אדם, שותי דם ולכן הם עוד יותר לא אהבו את התפילה שלהם. למרות כעסם של השומרים, אבי וסבי המשיכו להתפלל כשבמהלך התפילה קרסה החומה לידה הם התפללו בחצר בית הכלא, היה שם הלם גדול, ומרוב פחד מהיהודים 'המכשפים' שיחררו את אבי וסבי מבית הכלא".
מולקן מוסיפה לספר, "הם לא התפללו שהחומה תיפול, לא נראה לי שהם אפילו דמיינו דבר כזה, הם פשוט האמינו בישועת ה'. אבא שלי מספר שזהו כוח האמונה וההיאחזות בדרך ובאמת שלך בתורה, אפילו למול ניסיונות קשים, ושהקדוש ברוך הוא כבר מוצא דרכים להושיע בדרכו שלו. זה סיפור שכל פעם מחזק אותי, כי הוא בעצם מעצים את דבריי חז"ל: 'לא עליך המלאכה לגמור', שהאדם יתפלל, יעשה את ההשתדלות והקדוש ברוך הוא כבר יסיים את המלאכה".
באותו יום בו השתחררו אביה וסבה של מולקן מהכלא היא נולדה, ונקראה בשם שמבטא יום שהוא מלא, יום שהוא מושלם. שש שנים לאחר מכן עלו כל בני משפחתה לישראל, במסגרת מבצע שלמה והתגוררו במרכז קליטה בצפון הארץ במשך שלוש שנים, עד שקנו את הדירה בה הם מתגוררים עד היום.
"אין לי זיכרונות מאתיופיה, אלא רק מהארץ", אומרת מולקן. "ההורים שלי מספרים על הפערים וההלם שהיו להם כשעלו לישראל. ההלם הראשוני היה כאשר גילו שלא כל היהודים חומים, ולא כולם שומרי שבת. הם הופתעו מהטכנולוגיה המפותחת, אני זוכרת שאחד התושבים נתן לנו טלוויזיה במתנה וכל השכנים היו באים לצפות אצלנו והייתה התלהבות מהמכשיר. כשאני ואחיי היינו בבית ספר אמא ראתה תכנית מצוירת לילדים, היא כל כך התלהבה ורצתה שנראה אותה אז היא כיבתה את הטלוויזיה, במחשבה שזה ישמור על התכנית באותה נקודה. רק כשהגענו היא הדליקה את המכשיר ולא הבינה לאן התכנית נעלמה, מין תמימות ופשטות של פעם. זהו סיפור החירות שלי, יהי רצון שנזכה לחירות מכל מה שחוסם אותנו, חומרית ורוחנית".