אילוסטרציה
אילוסטרציהחזקי עזרא

קשה לי להצביע על נקודה מדויקת שממנה מתחיל הסיפור. אני זוכר את יום החגיגות של סיום הש"ס האחרון, כנקודה מאפיינת. ב

שיעור הקבוע שאני משתתף בו נערכה סעודת מצוה נרגשת, וכשחזרתי לביתי מצאתי את המשפחה כולה חוגגת ומאושרת. כולם לבשו בגדי שבת, השולחן בסלון היה ערוך בחגיגיות ובמרכזו ניצבה עוגה מיוחדת.

"יום הולדת לגמרא", "יום הולדת לתורה", "יום הולדת לאבא", תלו הילדים שלטים מקושטים סביב סביב.

הכל תלו בי עיניים מצפות, חיפשו את ההתרגשות העצומה שלי – כדי להיצמד אליה ולהיות חלק ממנה. אבל ככל שחייכתי, קראתי קריאות התפעלות ואמרתי עשרות מילות תודה, כן הלכה וגברה בתוכי תחושה חלולה. משהו – עמוק בפנים, במקום שתודה לא-ל הוא אינו גלוי לעין – לא היה שמח. פשוט נותר מנותק.

"הכל בסדר?" שאלה אשתי.

"ברוך ה'", אמרתי לה והעליתי על פני את החיוך הגדול ביותר שהצלחתי, "הלוואי שנזכה שהתורה תהיה שלנו באמת".

"מי שלומד את התורה הוא כמו חתן של הקדוש ברוך הוא, כאילו הוא מתחתן עם הבת שלו", מיהר אחד הילדים להגיד, "כך המלמד אמר לנו היום".

ישבנו ביחד, התרגשנו, שרנו ואכלנו, ואני חייכתי עד ששריריי כאבו. בשעת לילה מאוחרת, כשיצאתי החוצה לדקות אחדות, חשבתי לעצמי בשקט: כן, בשביל בני הבית זה פשוט מאוד – אתה יוצא לשיעור, משמע אתה לומד אותו. אתה לומד את השיעור, משמע אתה נהנה ממנו, אתה נהנה ממנו, משמע התורה כבר שלך.

אבל במציאות זה לא פשוט כל כך. אחד ועוד אחד, לא תמיד הם שניים...

***

החל מחזור חדש של לימוד, וההתרגשות של ההתחדשות פגה לה. שבע השנים השניות החלו, ואני הוספתי לפקוד את בית הכנסת בקביעות כל ערב אחרי מעריב, אחד מתוך 30 לומדים. אמנם הייתי מהמתמידים שבחבורה, אבל אפשר לומר שההתמדה שלי עמדה ביחס הפוך להתלהבות שלי מהלימוד עצמו. כן, הקפדתי להיות חלק מ"קביעת העיתים" ולא להחמיץ, אבל הלימוד עצמו היה לא אחת מעיק, משעמם, כבד מדי ואפילו מרדים. כשהרגשתי שאינני יכול יותר לשבת, הייתי יוצא החוצה, שותה משהו, פוגש יהודי שנכנס או יוצא מבית הכנסת, מפטפט קצת וחוזר. היו ימים שבהם טיילתי כך שלוש פעמים בשיעור אחד.

ההליכה לשיעור היתה חלק מהחיים, אבל קשה לומר שדפי הגמרא היו חלק ממני, הרגשתי שאני מאבד חשק, לא ידעתי כמה זמן אמשיך להחזיק מעמד.

יום אחד חזרתי הביתה, ובעודי מאחורי הדלת הסגורה שמעתי חילופי דברים.

"פגשתי את אבא ליד בית הכנסת", אמר יהודה שלי בן בשש, הרגשתי שלחיי מסמיקות.

"ליד בית הכנסת? אתה מתכוון בתוך בית הכנסת", אמרה אשתי.

"לא, הוא היה ליד. הוא דיבר שם עם כמה אנשים".

"מתי, לפני שהשיעור התחיל?"

"לא, כולם למדו בפנים ואבא יצא החוצה. הרבה פעמים הוא יוצא החוצה להתאוורר, ואני רואה אותו".

ירדתי במדרגות בחיפזון, כדי לשוב ולעלות ולהתאושש קצת בינתיים, הרגשתי כמו ילד שנתפס בקלקלתו. נו, מה יכולים בני הבית להבין בלימוד? מה הם יכולים לדעת, על הקושי הפנימי של החיבור ללימוד, שגדול לא פעם יותר מהקושי החיצוני של ההשתתפות הקבועה? בימים הבאים נזהרתי שילדי לא יראו אותי, אבל אחר כך חזרתי לטיולי ההתאווררות, דפי הגמרא שלי היו מחוררים ככברה...

שבועיים לאחר מכן, גיליתי על השולחן בסלון, חוברת כרוכה ומנוילנת.

"מה אתה אומר?" שאלה אשתי בראותה אותי מתעניין בחוברת, "אחת החברות בעבודה סיפרה, שבעלה עשה מנוי על החוברות של ש"ס 'ושננתם' והוא לא גומר להתפעל מהן. ביקשתי שישלחו לך דוגמא"...

לקחתי איתי את החוברת והלכתי לשיעור. פתחתי בעמוד הנכון, ועיינתי קצת בדברי המפרשים בשעה שהשיעור התחיל 'להתחמם'. זה היה מעניין, זה היה מפתיע! הפירוש הבהיר מצא חן בעיני, גיליתי שאני מבין היטב את ההערות, ובלי לקלוט איך וכיצד, שאלתי בקול רם קושיא שהתעוררה לי מתוך הכתוב.

השתרר שקט נדהם. מבטי תדהמה ננעצו בי. מתי פעם אחרונה פתחתי את הפה בשיעור, ועוד לענין?

המגיד שיעור התאושש ראשון, החמיא לי על השאלה וניהל דיון ערני בנקודה שהעליתי. המשך השיעור נסב על הענין הזה ברובו, ואני עיינתי במפרשים, האזנתי להסברים, ולא הבנתי מדוע אנשים סביבי סוגרים את הגמרות לפתע, כשלפי הרגשתי חלפה בקושי רבע שעה מתחילת השיעור...

זה קרה גם מחר.

וגם בימים הבאים.

החוברת של ש"ס ושננתם , עשתה את החיבור הפנימי שלי ללימוד. יותר משמונה שנים השתתפתי בשיעור של הדף היומי, אבל מאז פגשתי את החוברות האלה, התחלתי לחיות את הלימוד.

גיליתי, שלמרות הדעה השלילית שהיתה לי תמיד על עצמי, ההבנה שלי אינה חלשה כל כך. השתתפותי בשיעור עלתה בהתמדה, ואיתה הסיפוק הפנימי שלי, עד שלפני חודש, בשעת בוקר אחת, צלצל הטלפון בבית.

על הקו היה המגיד שיעור הוותיק שלנו, יהודי תלמיד חכם ומוערך מאוד. הוא נשמע מצונן כדבעי, וסיפר כי לקה בשפעת חריפה. "אולי תוכל למלא את מקומי ולמסור את השיעור היום?"

אם היו השמים נופלים על ראשי לא הייתי מופתע יותר. בתחילה חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל לאחר מכן... ובכן, לאחר מכן הסכמתי.

כשחזרתי הביתה, חיכתה לי שוב קבלת פנים נרגשת מצד אשתי והילדים, ואפילו ציור קטן של שולחן לומדים ואני בראשו הוצמד אל הכרית שלי: "אבא מזכה הרבים", כתב בני בן השש...

והפעם, לשם שינוי, היתה השמחה גם שלי.

***

לאתר ושיננתם