דנקנר בבית המשפט. ארכיון
דנקנר בבית המשפט. ארכיוןפלאש 90

חשיבות פסק הדין הדרמטי של השופט דוד רוזן בפרשת הולילנד אינה מתמצית בטיהורה של הציבוריות הישראלית, בשעה טובה, מנוכחותו של אהוד אולמרט.

זהו הישג שרשויות החוק בישראל יכולות להתגאות בו ולהתבייש בו גם יחד. אמנם לא דבר ריק הוא להרשיע ראש ממשלה בעבירת שחיתות חמורה, אבל אחרי הכול מדובר באיחור של כמעט שלושים שנה. נזכיר כי כבר בשנת 1985 היה אולמרט אמור לעמוד לדין באשמת שוחד בפרשת בנק צפון אמריקה.

כל יסודות העבירה היו שם. אולמרט קיבל אז הלוואה של חמישים אלף דולר בלי ריבית ומבלי שנדרש להחזיר אותה. הוא העניק בתמורה, כך על פי החשד, את קשריו הטובים כדי לבטל את צו איסור היציאה מהארץ שהוצא נגד מנהל הבנק הקורס. היועץ המשפטי לממשלה החלש של אותם הימים, יוסף חריש, החליט לסגור את התיק. עשר שנים מאוחר יותר הועמד אולמרט לדין בפרשת החשבוניות הפקטיביות בליכוד. השופט עודד מודריק זיכה אותו מחמת הספק. עוד עשר שנים עברו ואולמרט נחשד בהטיית המכרז לרכישת בנק לאומי. המשטרה קבעה כי אין די ראיות כדי להעמידו לדין. פרקליט המדינה משה לדור, זה שההישג של השבוע רשום על שמו, החליט אז לסגור את התיק. שופטי בג"ץ שבחנו את החלטתו של פרקליט המדינה, גינו את התנהלותו של אולמרט בפרשה, אך החליטו שלא להתערב בהחלטתו של לדור.

מאז היו לנו את פרשת הבית ברחוב כרמיה. אחר כך באו פרשיות מרכז ההשקעות, מעטפות הכסף של טלנסקי וראשונטורס. בראשונה הורשע אולמרט בהפרת אמונים, ובשתי האחרות זוכה מחמת הספק. בית המשפט העליון דן בימים אלו בערעור שהגישה המדינה על שני הזיכויים האחרונים. כללו של דבר, השופט רוזן אולי הצליח לתפוס את הפושע, אך הוא בוודאי לא זה שגילה אותו.

גם התקדים שיירשם בשבועות הקרובים, כאשר השופט ישלח לראשונה ראש ממשלה לשעבר אל מאחורי סורג ובריח, אינו בבחינת חידוש מופלא. אחרי הכול, אולמרט צפוי לפגוש שם את נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. ואם הליכי הערעור הצפויים יימשכו זמן ארוך, ייתכן שגם את הרב הראשי האשכנזי לשעבר. נזכיר כי רק בתריסר השנים האחרונות בילו בבתי הכלא שר אוצר אחד, שר פנים אחד ושר בריאות אחד. מכאן המסקנה שראש מדינה שכלוא על שחיתות אינו בשורה שלא יכולנו לדמיין.

הדרמה האמיתית בפסק הדין של רוזן נמצאת במקום אחר לגמרי, בפרשה אחרת, ספיח לפרשת הולילנד אך כבדה ממנה בהרבה ונוגעת הרבה יותר אל חשבון הבנק המדולדל שלכם, אל אלפי השקלים שנלקחו מכיסכם ממש בשנים האחרונות.

שופרסל, סלקום וכלל ביטוח - כל אלו וחברות רבות אחרות הן חלק מהפירמידה של חברת האחזקות איי.די.בי שבראשה עמד נוחי דנקנר. החברה כזכור קרסה לאחרונה ונמכרה לאנשי העסקים אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה. רבות דובר כאן בחודשים האחרונים על המחיר הכבד ששילמו אזרחי ישראל על עלייתו של דנקנר ושליטתו במשק הישראלי, והמחיר הכבד לא פחות ששילמנו על קריסתו יחד עם מיליארדים שנמחקו מקרנות הפנסיה ומשוויון של חברות ציבוריות.

אולם הרכישה של של איי.די.בי לא הייתה באה לעולם אלמלא הצליח נוחי דנקנר, יחד עם בן דודו דני דנקנר, לרכוש יחד עם קבוצת אריסון את השליטה בבנק הפועלים, שש שנים קודם לכן. את הקנייה הם מימנו בעזרת הלוואה נדיבה שהעמיד להם בנק לאומי (אז בבעלות מלאה של מדינת ישראל) על סך של 1.4 מיליארד שקלים. לאומי לא היה מעניק את ההלוואה הגדולה אילולא הצליחו השניים להעמיד כנגדה בטוחות של מאתיים מיליון דולר, שומת בנק לאומי לקרקעות משפחת דנקנר בעתלית. שווי הקרקעות בעתלית לא היה מתקרב לסדרי הגודל הללו אלמלא נחתם הסכם בין משפחת דנקנר ובין מנהל מקרקעי ישראל המעניק למשפחה זכויות בנייה נרחבת על הקרקעות שהיו מיועדות קודם לכן לתעשיית כריית המלח שהחזיקו הדנקנרים. ההסכם עם המנהל לא היה נחתם לולא זכה לתמיכתו הנלהבת של מנהל המִנהל דאז, יעקב אפרתי.

לאפרתי יש אחיין העונה לשם מאיר רבין. האחרון גויס על ידי המגה-מאכר, שמואל דכנר זכור לטוב על שם סופו, כדי לקדם את ענייניהם של לקוחותיו במנהל מקרקעי ישראל. דכנר, עד המדינה בפרשת הולילנד, העיד במשטרה ובבית המשפט כי רבין צויד במאות אלפי שקלים כדי לשחד את דודו ובכירים אחרים, על מנת שאלו יחתמו על ההסכם הנחשק עם משפחת דנקנר בעתלית, זה שהתניע את זינוקה של המשפחה אל צמרת הכלכלה הישראלית.

למי הגיע הכסף בסופו של דבר, קשה לדעת. השופט רוזן זיכה את ראש המנהל אפרתי מחמת הספק. הוא אמנם קבע שאפרתי פעל לחתימת ההסכם בעתלית וכי היה קשוב לאינטרסים של אחיינו רבין שהעסקה תיחתם, אך לא נמצאו עקבות למאות האלפים שדכנר טען כי הועברו לאפרתי. חשבונות הבנק של אפרתי לא נתמלאו. הוא לא צבר נכסים ממקורות שאי אפשר היה להסבירם, ואף ניהל כל השנים אורח חיים צנוע אפילו ביחס לשכרו המדווח. התביעה ניסתה להיבנות על ארבעים וחמישה אלף שקלים שהופקדו באותה תקופה בנסיבות מחשידות, אך השופט קבע כי אף על פי שהסבריו של אפרתי לנסיבות קבלת הכסף לא התקבלו על דעתו, הפקדת הכסף אינה תואמת גם את תרחיש קבלת השוחד שהציגה התביעה.

רבין הורשע בפרשה לאחר שהוכח מעל לכל ספק סביר כי הוא השתמש בכסף שקיבל כדי לתווך בפרשת השוחד, ודני דנקנר הורשע בנתינת שוחד של 1.3 מיליון שקלים. אלא שדנקנר לא העביר את הכסף לדכנר ולרבין במזוודות מזומנים, גם לא בסתר. דנקנר העביר להם המחאה רשמית של חברת תעשיות מלח שבאמצעותה החזיק בקרקעות בעתלית. ההמחאה נחתמה על ידי מנהלים בחברה כחוק, כאשר דנקנר מנמק את העניין בשכירתה של חברת ייעוץ שאמורה לסייע בקידום שינוי ייעוד הקרקע אל מול המנהל.

הרשעתם של דנקנר ורבין היא הדבר המשמעותי בפסיקתו של רוזן. גם אחרי פרשת המעטפות של טלנסקי (שנמצאת כאמור בערעור בעליון) ופרשת המעטפות של הירשזון (שסיים לרצות את עונשו כבר לפני יותר משנה) אפשר לקבוע כי המשחדים והמשוחדים בישראל מעדיפים שיטות עקיפות יותר. אנשי ביניים, שפעם נודעו בכינויים היידי מאכרים והיום מעדיפים את הכינוי המודרני יותר חברות ייעוץ, הם שאחראיים לעיקר השחיתות השלטונית בישראל. אנשי הביניים הללו מקבלים כעניין שבשגרה, ובאופן גלוי לחלוטין, סכומים גדולים מחברות ומאנשים כדי לקדם עניינים בזרועות השלטון השונות. במקרים רבים לא מדובר רק במיומנות ביורוקרטית או בייעוץ משפטי אלא בניצול קשרים עם פקידים, שמתוחזקים במקרים רבים על ידי טובות הנאה. נותני השוחד במקרה שכזה, חברות גדולות ואנשים מכובדים, יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. הם לא עשו דבר בסתר, אלא שכרו חברת ייעוץ ואפילו קיבלו חשבונית. פסק הדין של השופט רוזן פותח פתח כפתחו של אולם להגדיר מחדש את עבירת השוחד. דני דנקנר הוא תמרור אזהרה לרבים.

חקירה באמצע הצום

שופט בית משפט השלום בירושלים אלכסנדר רון קבע בשבוע שעבר כי ייתכן שחקירה שנעשתה בניגוד לאופייה היהודי של המדינה תהיה נגועה בחוסר חוקתיות, וייתכן שלא תהיה קבילה בבית משפט. קביעתו של השופט רון נעשתה כאשר נדרש לתנאי מעצרם של שניים, בגיר וקטין, שנכנסו לשטח שהוצא עליו 'צו תיחום' ברמת מגרון. הדיון בבית המשפט נסב בין השאר על השאלה האם השניים היו מודעים לצו שהוצא. התביעה טענה שהשניים לא היו יכולים שלא להיות מודעים, שכן הם הוזהרו על כך בפירוש בחקירות שנערכו להם לפני שהפרו את אותו הצו. אלא שעורך דינם, איתמר בן-גביר, הפנה את תשומת לבו של השופט לעובדה כי החקירה המדוברת נערכה בעיצומו של יום הכיפורים.

השופט רון קבע כי סיכויי ההרשעה של הקטין אינם גבוהים, מכיוון שבית המשפט לא יתקשה לקבל את טענת ההגנה כי הצום מנע מהקטין להתרכז ולזכור את האינפורמציה שנמסרה לו במסגרתה. עוד קבע השופט רון כי ייתכן שחקירה בעיצומו של יום הכיפורים על עבירה קלה עומדת בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המדגיש את אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן התביעה לא תוכל להביא אותה כראיה לידיעתו של הקטין על צו התיחום. לפיכך ביטל השופט רון את כל התנאים המגבילים שהוטלו על אותו קטין.