גם בליל הסדר הקרוב ישבו סביב לשולחנות רווקים בני 25-35 שעוד לא מצאו את החצי השני שלהם.
לפני שאתם באים אליהם בהאשמות שהם בררניים מידי או שזה לא מספיק מעניין אותם או כל שטות אחרת תדעו שהדבר האחרון שאותו בחור רוצה שתגידו לו הוא "בקרוב אצלך".
הוא גם היה מוותר בששון על משפטים בסגנון "שתזכה לחגוג את השנה הבאה עם אשתך" כי אולי מהזווית שלכם זה נחמד וגם קצת מרגש אבל מהצד שלו זה עוד חץ שחודר עמוק אל הלב שגם ככה מחורר...
זה לא סוד שהרבה רווקים מתבגרים מחפשים מקומות יצירתיים לעשות בהם את ליל הסדר, תנו להם להתנדב לאיזה ארגון או לעשות ליל הסדר עם החברים ורק ולא להיות בחיק המשפחה ששם לבטח יעלו שוב את הדיון על "מה יהיה איתם" ושוב פעם הדודה תשאל ליד כולם "נוו... אתה לא רוצה כבר להתחתן?!" כאילו שהיא דוברת של מועצת הנישואים הארצית וכאילו שהזוגיות שלה היא מקור השראה ליקום כולו.
בכלל, התרבות הישראלית שנעה בין מציצנות לחיטוט בחיי האחר מתחילה לחצות קווים אדומים. כל אחד שמוצא עבודה חדשה נשאל במהרה כמה הוא מרוויח או כמה עלתה לו הספה החדשה, זוגות שנפרדים מקבלים שאלות נוקבות מאנשים שממהרים לחשוב שיש להם ניסיון חיים ובטוחים שכל אחד רוצה לשמוע את מה שיש להם לומר. אז זהו, שלא.
סיפור דומה קורה גם לזוגות צעירים שחודשים ספורים לאחר החתונה כבר מקבלים רמזים עבים וחצופים על מצב התינוק שיש או אין בדרך. כל אחד מרגיש בסדר לשאול ולברר מה מתקדם ולמה מחכים, בזמן שהדבר האחרון שהזוג הצעיר הזה צריך זה אנשים שייכנסו לתוך המתחם הכי אינטימי בחייהם ויתקילו בשאלות שרק מבלבלות ומביכות אותם בתקופה שהם עוד בשלבי עיכול החתונה שנחתה עליהם בגיל כל כך צעיר, שגם זה נושא לדיון בפני עצמו...
אז השנה אנחנו מחליטים יחד להתבגר ולהכיל גם את מה שלא בא לנו בטוב בעין, ומקבלים עלינו קבלה טובה לחג- מפסיקים לומר "בקרוב אצלך" כי למרות שזה בא מרצון טוב זה עושה רק רע. תשאלו את אותו בחור שמתלבט איפה הכי פחות יביכו אותו השנה...