מוציאה לאור האורות

"אם תרצי גם עוגיות נצטרך לעבור למטבח", מירה קדר מתנצלת בפניי בחיוך, "כל הבית כבר נקי לפסח. הייתי מוכרחה להתחיל השנה מוקדם מהרגיל, כדי שאוכל ללוות בראש שקט את הספר החדש שבחר לצאת לאור דווקא בערב פסח". היא מגישה לסלון מג'הול ופיסטוקים. ביתה של קדר ביישוב עפרה שקט ומרווח, ובמרכז הסלון על המזנון הכהה תמונה של הרב שמואל ז"ל, בעלה של מירה. שמוליק, כפי שהיא קוראת לו.

כתיבה עם ליווי משפחתי

ספרה החדש של מירה קדר, 'תאנה ממתינה לשמיים', יוצא לאור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים, ההוצאה שהוציאה גם את שני ספריה הקודמים, ''אחד מאלף' (תשס"ח) ו'אהבה שמיים וריח הדרים' (תשע"א). 'אחד מאלף' היה בשעתו מעין בשורה לכתיבה מפתיעה ומחדשת בשורות המגזר. 'תאנה ממתינה לשמיים' כבר היה מורכב הרבה יותר. הספר, שנע בין שתי עלילות מקבילות בין עבר והווה עד הצטלבותן, שובה את הלב בעיקר בעלילת העבר שלו, שהביאה איתה את ריח החצר הירושלמית אפופת הסודות והסליקים, וריח צנצנות הריבה שנטמנו במזווה בשביל האורחים ונמצאו מבורכות בימי המצור.

קדר לא מחפשת קיצורי דרך. כל שם נבחר עם המשמעות שמאחוריו, כל קטע בעלילה נארג בעדינות, ופאזל הדמויות הוא רחב ומורכב. לעזרת הקורא מחכה בתחילת הספר החדש מפתח דמויות, שמציין בקצרה מי הדמות ומה הזיקה שלה לדמויות האחרות.

במה שונה 'תאנה ממתינה לשמיים' מספרי הפרוזה הקודמים שלך?

"בספר הזה התנסיתי לראשונה בכתיבה לא בגוף ראשון אלא כמספר יודע כול. זה אפשר לי להתעכב על המחשבות ועל הרגשות של הדמויות, ולהתעמק בהן יותר ממה שעשיתי בספרים הקודמים. כשכתבתי בגוף ראשון, הרגשתי שלהתבחבש יותר מדי ברגשות ובמחשבות של עצמך כביכול הופך את הדמות לנרקסיסטית. לעומת זאת, כשמספר חיצוני מתאר מה הדמות חושבת או מרגישה, אפשר להתעכב על דקויות בלי שזה יעורר תחושה לא נוחה.

"בספר הזה, בפעם הראשונה, גם הלכתי על סיפור בשני צירים מקבילים, לסירוגין: פרק אחד עוסק בהווה והפרק הבא בעבר, וכן הלאה. זה סיפור בעל שני מוקדים. האחד מתרחש בקיץ תשס"ב, במשך ערב אחד בלבד, בעוד המוקד השני מתפרש על פני 22 שנה ומספר על ההורים של הדמויות מציר ההווה המקביל.

"ויש עוד חידוש הפעם", היא צוחקת, "זה הספר הראשון שלי שלא מכיל מובאות ישירות מהרב קוק, אלא רק מביא מדבריו פה ושם בלשונן של הדמויות".

יש מוטיבים שחוזרים בספרים, אמירה שחורזת את היצירות?

"בספר הפרוזה הראשון שלי, 'רצוא ושוב', יש כבר כמעט את כל הנושאים שהעסיקו אותי גם אחר כך: הומניזם מול יהדות, לימוד תורה בכלל ושל חילונים בפרט, לא תנאף – עם דגש על הלא, שלושת היסודות של הרב קוק: הקודש האומה והאדם, וכמובן הנושא הספרותי האולטימטיבי של אהבה וזוגיות.

"אפשר לומר על שלושת היסודות של הרב קוק - הקודש האומה והאדם – שזו תפיסה שחורזת את הספרים שלי. זה התחיל בסיפור קצר ב'רצוא ושוב' שמתרחש שישה שבועות לאחר רצח רבין, המשיך ב'שותפי סוד' שמבוסס כולו על התפיסה הזאת, והוסיף והמשיך גם הלאה, בספרים הבאים: 'אחד מאלף' הוא סיפור על הקודש, 'אהבה שמיים וריח הדרים' – על האדם, והספר החדש 'תאנה ממתינה לשמיים' – על הלאום".

איך התגובות במשפחה לכתיבה ולספרים? מה בעלך אמר עליהם?

"זה תלוי באיזה שלב. במהלך העריכה והכתיבה מחדש אני נעזרת מאוד בְּקוראים-מראש – יש לי כבר חבורה שלמה – שמוכנים לקרוא, לפעמים אפילו כמה גרסאות, ולהעיר הערות. חלק מהקוראים-מראש האלה שלי עונים להגדרה המשפחתית: האחיות שלי, גיסתי, הבנות והכלות שלי, ואחיין אחד זָכָר לרפואה. בשלב הזה של הכתיבה מחדש הם די יורדים עליי, בעידוד שלי כמובן, מעירים הערות נהדרות ועוזרים לי מאוד לתקן ולשפץ. כשספר יוצא, והם רואים ששמעתי בקולם ותיקנתי, הם שמחים בו כמעט כמוני.

"שמוליק קרא גם הוא מראש, העיר פה ושם, והתייעצתי איתו בחייו לא מעט – לא ספרותית כל כך כי הוא טען שהוא לא מבין מספיק, אלא עניינית, תוכנית. את 'אחד מאלף' הוא אהב במיוחד, אם כי לא זכה לראות אותו כספר. הספר יצא שנה וחצי אחרי שנפטר והוקדש לעילוי נשמתו, אבל הזכייה שלו בפרס אקו"ם הייתה עוד בחייו, והוא מאוד שמח כשכתב היד זכה וגם השתתף בטקס בתל אביב, למרות הקושי שלו לבטל תורה על הבלי העולם הזה. גם את 'רצוא ושוב' הוא אהב, וגם הגן עליו וספג ריקושטים כשקוראים שלא כל כך הבינו את סיפורי 'לא תנאף' בתחילת הספר, הרימו גבה".

הדמויות הופכות לחברות קרובות

מה באמת העניין של העיסוק בסיפורי "לא תנאף" וסיפורי אהבה בין זוגות שאינם נשואים? זה חוזר בכמה מהספרים שלך.

"כתבתי את שני הסיפורים הראשונים ב'רצוא ושוב' בגלל שני עניינים שקרו באותו שבוע – מישהו סיפר שבכינוס של מורים דיבר אחד המרצים בשבח עשרת הדיברות, אבל סייג את דבריו כשצחק ואמר: טוב תראו, אני לא מתכוון ל'לא תנאף'. הקהל כולו צחק איתו, ואף אחד לא קם למחות. באותו שבוע התפרסמה במדורי הספרות ידיעה שהוצאה פלונית החליטה להוציא אנתולוגיה של סיפורים על עשרת הדיברות, וכל הסופרים שפנו אליהם, בלי יוצא מן הכלל, ביקשו לכתוב על 'לא תנאף', כלומר על 'כן תנאף'. הבנתי אז שבניגוד ל'לא תרצח' ו'לא תגנוב' שהפכו לנורמה, 'לא תנאף' יצא בחוץ, אל מחוץ לעשרת הדיברות, אפילו אל מחוץ לחמשת הדיברות של בין אדם לחברו שהתקבלו לכאורה בעולם כולו, וחשבתי לנסות לכתוב סיפור או שניים שיתמודדו עם העניין. אגב, בסיפורים האלה ב'רצוא ושוב' הגיבור לא שוקל בכלל לנאוף. השיקול היחיד שעולה בדעתו, ונדחה מיד, הוא של גירושים כפולים. יש שם אדם שאיתרע מזלו להתאהב באשת איש, והוא נאבק ברגשות שלו ואפילו לא מספר לה עליהם.

"כתבתי את שני הסיפורים הראשונים ב'רצוא ושוב' בגלל שני עניינים שקרו באותו שבוע: בכינוס מורים המרצה סיפר שרק על  'לא תנאף' הוא מוותר מבין עשרת הדיברות. כל הקהל צחק איתו ואף אחד לא קם ומחה. באותו שבוע הוצאה מסוימת החליטה להוציא אנתולוגיה של סיפורים על עשרת הדיברות, וכל הסופרים שפנו אליהם, בלי יוצא מן הכלל, ביקשו לכתוב על 'לא תנאף', כלומר על 'כן תנאף'. הבנתי אז שבניגוד ל'לא תרצח' ו'לא תגנוב' שהפכו לנורמה, 'לא תנאף' יצא מחוץ לעשרת הדיברות, מחוץ לנורמה המקובלת בכל העולם. לכן חשבתי לנסות לכתוב סיפור או שניים שיתמודדו עם העניין. אגב, בסיפורים האלה ב'רצוא ושוב' הגיבור לא שוקל בכלל לנאוף. השיקול היחיד שעולה בדעתו, ונדחה מיד, הוא של גירושים כפולים. יש שם אדם שאתרע מזלו להתאהב באשת איש, והוא נאבק ברגשות שלו ואפילו לא מספר לה עליהם.

"בחלק מהספרים הבאים עסקתי בנושא הזה שוב, אבל מזוויות אחרות. ב'אחד מאלף' מסופר על נערה בת שש עשרה, בת רב ותלמידה חכמה בעצמה, שמצותתת בחשאי לחידושי תורה שפורש בפני אביה תלמיד חכם צעיר שהיא לא מכירה. היא מתלהבת מחידושי התורה שלו, לא יודעת שהוא נשוי, וחושבת שתשמח להכיר אותו. כאשר נודע לה שהוא נשוי היא מנתקת מגע, אבל העלילה מסתבכת מעט בהמשך כאשר היא פוגשת את אשתו בלי לדעת מי היא.

"ב'תאנה ממתינה לשמיים' יש שוב נגיעות קלות בנושא, שוב מזווית אחרת. זה נושא חשוב ודי מושתק, למרות שהוא חלק מהחיים. הרי אין אפוטרופוס לעריות, וצריך להתמודד איתו, לפחות ברמה של הספרות. אני חושבת שההתמודדות של רחלקה בספר הנוכחי אמיתית ולא מתחסדת, אבל הייתי מעדיפה לתת לקוראים לשפוט".

ובכל זאת, העיסוק בעניין לא מעורר את מה שאולי לא צריך לעורר? מאפשר לגיטימציה פנימית כי "וואלה, זה קורה לכולם"?

"ספרות לא נותנת לגיטימציה, ולא שופטת, ספרות רק מתארת מציאות. אי אפשר לברוח מהנושא, לעצום עיניים ולטעון שהוא לא קיים. זה קורה, ולצערנו גם בעומק המגזר. ב'רצוא ושוב' בחרתי להשאיר את הנושא פתוח גם משיקולים ספרותיים וגם משיקולים ענייניים. ב'תאנה ממתינה לשמיים' אין הגעה למקום כזה, אין קשר ואין התאהבות, רק רגע ארוך מדי של מבט פלוס רגישות היתר של רחלקה. לטעמי ההתמודדות שלה כנה, כי היא לא מכחישה שהקול שלו, הדברים שהוא אומר, ואולי גם המראה שלו – עושים לה משהו. אבל היא מחזיקה את עצמה ולא נותנת לזה להתפתח. שוב, אני מעדיפה להשאיר לקורא לשפוט, אבל אם את שואלת לדעתי בכל זאת, לא רק שאין כאן לגיטימציה, אולי להפך - יש הצעה להתמודדות נקייה ומכובדת". 

מה הדמויות שאת יוצרת מהוות בשבילך?

"במהלך הכתיבה? הן העוגן, הן עיקר הסיפור, הכול בנוי ועומד עליהן. הרי הסיפורים שלי לא נשענים על איזו עלילה מפותלת. עיצוב הדמויות, מערכות היחסים ביניהן, המתחים הדקים, הדיאלוגים והמחשבות והרגשות שלהן – הם לב הסיפור, הם עושים אותו. אחרי הכתיבה? הן הופכות להיות מעין חברות שלי, אפילו קרובי משפחה. אני אוהבת אותן ומאוד קשורה אליהן".

אם לא היית סופרת, איפה היית היום?

"אני לא אוהבת להגדיר את עצמי כסופרת או כמשוררת. אבל אם לא הייתי כותבת, כנראה לא הייתי בכלל".

מתי התחלת לכתוב?

"מאז שאני זוכרת את עצמי, ממש מגיל רך, כשציפו ממני לישון ולא הצלחתי להירדם, הייתי נוהגת להמציא לי בראש דמויות או מקומות ולרקוח מהם משהו שבנסיבות מאוד מקלות אפשר אולי להחשיב לסיפור. אבל כשלמדתי לכתוב, כתבתי דווקא ובעיקר שירים. אני זוכרת שבכיתה ב', שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כתבתי שיר ששתי השורות האחרונות שלו אמרו שאני רוצה לראות את הכותל ממש עלי אדמות, ולא רק בגלויות ובתמונות. תמיד כשמזכירים את מזמור י"ט של הרב צבי יהודה, הדברים שאמר בישיבת מרכז הרב בערב יום העצמאות ה‑19, שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, או את השירים של אורי צבי גרינברג שגם הם צפו את שחרור ירושלים, אני מתאפקת לא לקפוץ ולומר שגם לילדה הקטנה שהייתי אז היו געגועים למשהו שהיא לא הכירה בכלל", היא צוחקת, והצחוק שלה חם וקצת שובב, כאילו לרגע היא אותה ילדה בכיתה ב'.

"אני עוברת לעפרה, אתה מוזמן"

לפני ימים אחדים מלאו לקדר 58 שנים. אין לה בעיה שאציין את גילה: "כל שנה הרווחתי ביושר", היא מחייכת, "אני לא מסתירה את הגיל שלי". היא בת למשפחה ירושלמית שורשית. אביה לחם בנעוריו בשורות הלח"י ואחר כך נמנה על התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והציונות ואהבת הארץ נספגו בבנותיו בטבעיות. היא למדה בבתי הספר מעלה ואוולינה דה-רוטשילד, והייתה חניכה ומדריכה פעילה בצופים הדתיים, שם הכירה את שמואל, אשר הגיע מרמת אביב לירושלים כקומונר ואף הדריך את שכבת הגיל שלה.

בגיל 19 נישאה לו. בני הזוג פתחו את חייהם המשותפים בירושלים. שמואל למד בישיבת מרכז הרב, ומירה למדה במכללה בבית וגן תנ"ך ולשון. "לא למדתי ספרות. אפילו בתיכון למדתי במגמה ביולוגית-ריאלית". שנה לאחר שנישאו, מיד עם הולדת בתם הבכורה, עבר הזוג הצעיר למבשרת ציון, לתוכנית כולל מר"ץ. בתום שלוש שנות לימודים, לא יצאה משפחת קדר לאחת מעיירות הפיתוח על פי תוכנית הכולל. באישור מיוחד הם נשארו במקום, הרב שמואל המשיך ללמוד והתחיל ללמד בישיבה. אחרי ארבע שנים נוספות בנו בית במקום, וגרו בו במשך עשר שנים.

המגורים בפרברי ירושלים נמשכו, "עד שנחתם הסכם אוסלו. כמה ימים אחרי שההסכם פורסם, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשבת במקום שלי בשקט כשהאדמה רועדת לי מתחת לרגליים. למרות ששנת הלימודים כבר התחילה והילדים יצטרכו לעבור מסגרות, אמרתי לשמוליק שאני עוברת לעפרה והוא מוזמן להצטרף". הנחרצות הזו, שלא בולטת בקוויה העדינים של מירה, היתה כנראה תוצר ישיר של החינוך בבית. כך הם הגיעו לעפרה עם חמשת ילדיהם ובית ארוז בקרטונים. הדירות השכורות התחלפו אחרי כשלוש שנים בבית קבע שבנו בעצמם במרכז היישוב, למרות היעדר הבנייה באותה תקופה.

מירה היא אם גאה לחמישה ילדים: רויטל רוט שעוסקת בהנהלת חשבונות, יפעת ארליך עיתונאית 'מקור ראשון', עדאל – תלמיד חכם, שממשיך להוציא את הספרים של אביו לאור, רעות דורפמן שפעילה בגרעין בתל אביב, ויהורן שעוסק בהנדסת בניין. חמישתם נישאו בגיל צעיר. "שמוליק נפטר לפני שבע שנים וחצי, בחול המועד סוכות, חודשיים מאז שגילינו את המחלה שלו. הוא זכה לחתן את ארבעת הגדולים. יהורן היה צעיר מדי כשנפטר, עוד לא בן שמונה עשרה. הוא זכה גם לעשרה נכדים בחייו". היום היא סבתא לעשרים.

מה הניע אותך להתחיל לפרסם את כתבייך?

"לפני עשרים-שלושים שנה לא הייתה יצירה מגזרית כפי שיש היום, ולא פעם לגלגו ושאלו במוספי הספרות במחנה השמאל איפה האמנים הדתיים, איפה היוצרים, איפה עגנון שלכם? מדי פעם הייתי קוראת גם ב'נקודה' שאלות דומות שעלו מתוכנו. כנראה שבשלב מסוים נמאס לי, חשבתי שזה לא יפה להמשיך לדגור על השירים שלי בלי לשתף אחרים, והרמתי את הכפפה. שלחתי שיר ל'נקודה', והם פרסמו מיד. במקביל פרסמתי גם שיר קצר במוסף הספרות של 'מעריב', ואחר כך גם בבמות נוספות. בעקבות הפרסום ב'נקודה' נוצר הקשר שלי עם ציפורה לוריא, שהייתה מעין קברניט תרבות, ועודדה אותי להמשיך ולפרסם.

"למרות שהצלחתי להגניב מדי פעם שיר לעיתון או לכתב עת, כשפניתי להוצאות ספרים כדי להוציא קובץ שירים נעניתי בשלילה. בוקר אחד, אני די בטוחה שזה היה י"א בתשרי תשמ"ט, הייתי בהיריון ולא הרגשתי טוב אחרי הצום, התקשר אליי דויד ויינפלד, עורך השירה של הוצאת כתר אז. הוא אמר שכתב היד ששלחתי עובר עכשיו להערכת שיווק, שהוא מניח שלמרות המלצתו הספר יידחה, והוא מתקשר כדי לומר לי שהשירים טובים ושהדחייה הצפויה של הקובץ לא מלמדת על איכותו. הוא הציע שאשלח את השירים לפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם.

"ההתאוששות שלי מההפתעה ומן הצום הייתה די מהירה, אבל הסתבר שאין מה למהר, תחרות הפרסים הקרובה של אקו"ם תהיה רק בקיץ. הספקתי בינתיים ללדת בשלום, וחמישה שבועות לאחר הלידה גם להשתתף יחד עם ציפורה לוריא, מוטי שקלאר, חוה פנחס-כהן ויוסף עוזר בהקמת כתב העת 'דימוי'. בתקנון הפרס של אקו"ם צוין כי קובץ השירים צריך להיות בהיקף של לפחות 36 שירים. החלטתי ללכת על המינימום, על בטוח, איכות ולא כמות. ניפיתי החוצה את רוב השירים, והסתפקתי רק בטובים ביותר. השופטים הסכימו כנראה עם הבחירה שלי. בעקבות הפרס התקבל הקובץ בהוצאת ספריית פועלים, ויצא לאור בעריכתו של נתן יונתן תחת השם: 'מֻרְבִּיּוֹת של תאנה.

אחרי המעבר לעפרה יצא לאור ספר השירה השני של קדר, 'קרבת מקום', בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לא פעם במהלך לידות הספרים בהוצאות השונות, נאלצה להסתיר את מקום מגוריה על מנת להסיר מחסומים.

לשמוע באוזן הפנימית

האם המעבר לעפרה השפיע על הכתיבה שלך?

"יכול להיות שזה באמת שינוי המקום, ויכול להיות שזו רק ההתבגרות שלי ושל הילדים שלי שאפשרה לי יותר, אבל ברור שמאז המעבר לעפרה אני כותבת יותר. גם עברתי עם השנים משירה לפרוזה. במשך עשר שנים בערך הייתה חפיפה, כתבתי גם שירים וגם סיפורים. אבל לאט לאט הפרוזה השתלטה, אולי בגלל שהיא תובענית יותר ודורשת יותר התמסרות, יותר אורך נשימה, ואילו השירים לצערי פשוט הפסיקו לבוא. הבעיה היא שאני כותבת פרוזה בתנאים של שירה. לפעמים אני חושבת שזה קצת חוצפה כלפי שמייא הפינוק הזה שלי, להמתין להשראה גם בפרוזה כמו בשירה, לחכות עד שאשמע את המילים באוזן הפנימית – כפי שנהגתי בשירים – ורק אז לכתוב. אבל אני יודעת כבר שאין טעם ללחוץ. גם אם ברור לי באופן כללי מה אני רוצה לכתוב, עד שזה לא מתלבש במילים שיתנגנו לי בראש – אין טעם לנסות לכתוב, כי ממילא למחרת אמחק הכול". הזמן הפורה ביותר לכתיבה שלה הוא בהשכמה בארבע לפנות בוקר, עם השקט המבורך והמחשב הנייד הסמוך למיטתה.

מה את רוצה לתת לקהל בספרים שלך?

"היום אנשים לוקחים ספר ליד במטרה מוצהרת אחת ויחידה: ליהנות. אין כבר אפילו גִילְט בפְּלֶזֶ'ר. לדעתי, קריאת ספר צריכה להיות חוויה מכוננת, מעוררת מחשבה, גורמת לקורא קצת להשתנות, להתחדש, או לפחות להרוויח משהו שלא היה לו קודם. ספר צריך להיות גם מהנה, בלי ספק, לרתק את הקורא, למשוך את לבו, אבל גם באמת לתפוס לו את הלב לעומק. אסור שספר יהיה משעמם. מהקוראים המטרימים שלי אני מבקשת לזהות קטעים שמתחילים לשעמם – ואני מוחקת אותם בלי לחשוב פעמיים. אבל ספר צריך להיות הרבה מעבר לגורם הנאה בלבד". 

איך את רואה את גל היצירה החדש של סופרים דתיים צעירים?

"אני לא אוהבת את ההגדרה 'ספרות דתית', זו לא הגדרה טובה. אולי 'ספרות עם תכנים יהודיים'? גם זה לא בטוח. בכל אופן, תמיד רצינו וקיווינו שזה יקרה", היא משתהה ובוררת מילים. כשאני דוחקת בה היא מנסה לשרטט תשובה עדינה, חוששת להכליל. "עצם הפריחה היא ברוכה, הרי שנים חיכינו ליוצרים שיצמחו מהעולם הזה. זה המענה ל'איפה היוצרים שלכם?'. השאלה הקשה היא כמה הפריחה הזאת אכן איכותית מבחינה ספרותית. כתבתי לפני המון שנים מאמר שניסה להסביר את הקושי שיש לאדם שמחויב לתורה ומצוות ליצור באופן חופשי. מי ששם במרכז את הקודש או את הלאום, ומתחנך בחברה כזו שחורתת רק את העיקרים האלו על דגלה – יתקשה ליצור. כדי ליצור מוכרחים גם את היסוד השלישי שמונה הרב קוק באורות התחייה י"ח – את ההומניזם, את האדם. לפני שלושים שנה, מילים כמו מימוש עצמי – שהן נשמת אפה של יצירה אמנותית – היו מילים גסות במקומותינו. היום אולי כבר קשה להאמין, אבל אז, גם מי שעסק במשנתו של הרב קוק עסק בעיקר בפן הלאומי שלה וכמעט לא בפן האנושי.

"מה שהציל אותי היה לימוד של כתבי הרב קוק במקור, בעצמי, ולא רק מה שהיה מקובל ללמוד אז. ככל שלמדתי יותר הבנתי שאין שום סתירה בין אהבת הכלל והתמסרות אליו לבין יצירה עצמית. זו הייתה הארה גדולה". קדר מצטטת מובאות מכתבי הרב כבקיאה ורגילה, מילים שגורות על הלשון. "כדי ליצור צריך חופש, צריך להשתחרר מהפחד, להקשיב פנימה ולבטא את עצמך. ב"ה היום התהליך הזה קורה בפשטות גדולה יותר, לדור הצעיר אין שום בעיה עם מימוש עצמי או עם הקשבה פנימית. השאלה איך הוא מנצל את החופש הזה, והאם הגל החדש הזה, כפי שקראת לו, באמת איכותי מספיק".

ומה דעתך?

היא נאנחת בקול: "נראה שהספרות המגזרית מושפעת יותר מדי ממה שקורה בספרות הישראלית ואולי גם העולמית. התפיסה הפוסט-מודרנית שהכול אפשרי, הכול נכון, הכול שווה ערך, יש מקום לכול ולא צריך להבחין בין ספרות יפה לספרות קלה או זולה – השתלטה גם כאן לצערי". נראה שקדר נוגעת בנקודה כואבת, והמילים נשטפות בזרם חד. "הפוסטמודרניזם מאפשר הכול, וגם הנייר לצערי סובל הכול. נדפסים יותר מדי ספרים שכל קשר בינם לבין ספרות יפה הוא מקרי לחלוטין".

אבל אולי זו הדרך לצמיחה, מתוך הפריחה הכמותית הזו יתבררו הכוחות הטובים וסופרים צעירים ילכו וישתבחו?

"הכול שאלה של נקודת המוצא", קדר נשמעת סקפטית, "אם מלכתחילה הכותב לא שואף ליצור אמנות, אלא לכתוב כדי להתפרסם – מלכתחילה זו יצירה פחותה. הוא לא שואף בכלל להשתפר. בפרט כשהקהל מתלהב מהבינוניות הקיימת, ולא מדרבן את הכותבים לכתוב ספרות טובה יותר. מה שיש היום בשוק זה בלגן".

והציבור צורך את הבלגן?

"הציבור מבולבל. גם הביקורת לא תמיד מבחינה בין ספרות זולה לאיכותית. רוב הספרים היום הם יצורי שעטנז, כלאיים. אפשר למצוא בהם מדי פעם איזו הבלחה אמנותית, או איזו יומרה ספרותית, אבל רוב הספר הוא כתיבה קלה שרק מנסה להתחנף לקורא או לקרוץ אל עבר טבלת רבי המכר. כמעט אין ספרות יפה, אמיתית, בעלת נשמה יתרה ספרותית".

"אני לא מספיק כישרונית"

יש לך חלומות לעתיד?

"יש לי כרגע אולי חצי רומן, עד שלא אסיים לא אדע אם כן או שאני סתם מתברברת בסיפור הלא נכון. גם אחרי שאסיים טיוטה ראשונה, הוא ידרוש עוד הרבה זמן של עריכה וכתיבה מחדש, הערות מהקוראים-מראש שלי ועוד עריכה ועוד אחת. מה לעשות, אני לא מספיק כישרונית כדי לכתוב במכה אחת, צריכה להתבשל על ספר הרבה שנים. את 'אחד מאלף' לקח לי שבע שנים, את 'אהבה שמיים וריח הדרים' – עשר, וגם את 'תאנה ממתינה לשמיים' התחלתי לכתוב לפני עשר שנים. ברור שרוב השנים האלה חופפות, כשאני נתקעת בסיפור אחד, אני מנסה את מזלי באחר".

ובתחומים אחרים של האמנות?

קדר מתהרהרת. "התחום שלי הוא מילים. יש לי כישרון אחד, וגם הוא בספק", היא כנה, ומגלה: "אין לי שמיעה מוזיקלית בכלל, אבל לפני יותר משלושים שנה כתבתי במשך תקופה קצרה כמה לחנים". אני מבקשת ממנה לזמזם לי מנגינה אחת, אם זה יפה לבקש. היא נענית, מיטיבה את ישיבתה בכורסה, משתהה מעט ומתחילה לשיר. כמה ציורי לשמוע את מילותיו של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה" עולות ויורדות בפיה. בחלון מאחוריה שקיעה של עפרה.