גליל בטעם של פעם

פעיות הכבשים ומראה החמורים המלחכים בנחת את המספוא יכולים להטעות את המבקר והוא עלול לחשוב שהגיע לפינת חי חביבה. אבל התיירים היפנים הסועדים את לבם כשהם לבושים בגד קדום בן ארבע כנפות (כנף אחת מעוגלת, למי שדאג לציציות) ומעין כאפייה קדומה לראשיהם, מלמדים שהמטרה כאן היא יותר מאשר שעשוע למי שרוצים להינפש משאון הכרך. גם השיחה עם בעל הבית, מנחם גולדברג, כוללת יותר דיונים על מלוכה מאשר על אתונות, אחת האטרקציות היותר מפורסמות של המקום.

להלהיב את היפנים

מנחם גולדברג (52) נולד בנתיבות. אם תהיתם מה לשם משפחה כזה ולנתיבות, בוודאי של אז, הרי שבאמת הוריו היו שייכים לגרעין תורני "עוד לפני שהיה כזה שם". בגיל חמש חזרה המשפחה לעיר הולדתו של האב, ראשון לציון, ואחרי לימודים בבית ספר יסודי במקום, הוא הגיע לישיבה התיכונית באור עציון. בישיבה למד במחזור הראשון של מגמת ארץ ישראל עם המורה גדעון בן אלחנן ז"ל, תחום שיישאר קרוב ללבו גם בשנים הבאות.

אחרי מספר חודשים בישיבת ניר בקריית ארבע, התגייס גולדברג לגולני והשתלב בפלס"ר של החטיבה. הוא מספר על מסלול קשה ותובעני, "לא דברים שעושים היום, אבל זה נתן כוח להמשך, להבין ששום דבר לא צריך להיות קשה מכדי להשיג אותו".

אחרי קורס קצינים וקורס מורי דרך, הוא השתחרר ויצא לטיול בעולם, כשזה עדיין לא היה באופנה. בדרום אמריקה הייתה לו הזכות המפוקפקת להרגיש לראשונה מה זו אנטישמיות, וממילא גם להבין מה זה להיות יהודי בארץ ישראל. כשחזר והתחתן, חיפש מקום טוב לחנך בו את הילדים. אחרי חיפוש ביהודה ושומרון, שהיו ועדיין קרובים ללבו, הוא הגיע ליישוב הצעיר הושעיה שבגליל התחתון. בהושעיה הוא הרגיש שהגיע הביתה, ומאז הוא שם.

כבר בשנים ההן חלם להקים אתר שישחזר וימחיש באופן חווייתי כיצד חיו אבותינו. נאות קדומים, אתר ותיק שעוסק בתחום ליד מודיעין, היה נראה לו גדול מדי, כזה שעלולים ללכת בו לאיבוד. לגולדברג היה חשוב לעשות דווקא משהו קטן שיאפשר לגעת באנשים. גם היום, בפעם המי יודע כמה, נראה שהוא לא מתעייף לחזור שוב ושוב ולהלהיב אפילו את היפנים במה שיש לכפר קדם להציע.

עוד לפני שהגיע ליישוב, הייתה יוזמה תיירותית של רכיבה על חמורים בהושעיה. הוא רכש את החמורים, חכר שטח ממנהל מקרקעי ישראל סמוך ליישוב ויצא לדרך. הוא מספר על יותר מ‑15,000 מבקרים בשנה, מהארץ ומחו"ל.

המבקרים במקום יוכלו להתרשם מכבשים מזן אווסי בעלי אליה, ועיזים מזן שאמי בעלי הגוף העקום, הזנים המקומיים שמהם הובאו קורבנות (ובהם קורבן הפסח) לבית המקדש. בעדר יש גם אייל בעל קרניים מפותחות, שעוזר מאוד להבין כיצד בזמן עקדת יצחק הוא נאחז בסבך בקרניו. המבקר ילמד לרעות את הצאן, לגזוז אותו בעונה המתאימה ולטוות ממנו חוטים באמצעות פלך. על מתנות העניים לקט שכחה ופאה ילמדו המבקרים באמצעות ביקור בגורן, בו מתבצע דיש על ידי מורג חרוץ. את הדיש יבצע סוס, במקרה דנן סוס מעץ. "אם זה היה סוס אמיתי, האנשים היו מתרכזים בזבוב שיש לו ליד העין ולא בשום דבר אחר", אומר גולדברג. את החיטים מספק שדה חיטה קטן שצמוד לגורן. בשנה הבאה, אגב, השדה הזה ואטרקציות חקלאיות אחרות יושבתו בצורה מלאה, וכך יוכלו המבקרים ללמוד על מצווה נוספת התלויה בארץ, מצוות השמיטה. "מי שלא חקלאי מתקשה להבין עד כמה הניסיון הזה גדול", אומר גולדברג, "אני עובר בין הזיתים ורואה חזירים (ענפים שיוצאים מתחתית הגזע – י"י) בעץ זית, שבזמן רגיל אני יכול להוריד אותם בשנייה, ובשמיטה אני לא נוגע בהם".

במקום יש גם בית בד עם קורה ועקלים - הסלים שבהם מונחים הזיתים בזמן עצירת השמן. "היה לי שכל ולפני עשרים שנה קניתי הרבה, כך שלמרות שכל שנה נהרסים לי שניים, עדיין נשארו לי עוד כמה. היום כבר אי אפשר להשיג את זה". רכיב אחר של בית הבד סיבך אותו בעבר עם רשות העתיקות. גולדברג מצא תוך כדי נסיעה אבן של בית בד זרוקה ליד הכפר כאבול בגליל המערבי והחליט לאסוף אותה אליו, בהנחה שמדובר בשאריות בית בד מהכפר שלפני מלחמת השחרור. פקחים של רשות העתיקות שערכו חיפוש מקיף אצלו בבית, לימדו אותו כי מדובר באבן מלפני אלף וחמש מאות שנה.

גם את האוהל המכוסה יריעות עיזים שיש במקום, בדומה לאחד מכיסויי המשכן, כבר קשה להשיג כיום. הנשים הבדואיות כבר לא מוכנות לארוג כזה אוהל, והיום יש בטורקיה מפעל שמייצר אותו.

אטרקציה נוספת היא יוני דואר. המבקרים מקבלים לידם יונת דואר שלרגלה הם מצמידים מכתב. הם ישחררו את היונה במקום שבו ירצו ("רצוי בארץ, יפן זה רחוק מדי", הוא אומר ליפנים שמתעניינים), וגולדברג אמור לשלוח להם בדואר אלקטרוני את תוכן המכתב.

ההגמונים דורשים התנצלות

בעבר פנה כפר קדם בעיקר לתיירות מחו"ל, אולם אחרי שבאינתיפאדה של שנת 2000 כפר קדם היה שומם בחלק גדול מהזמן, גולדברג החליט לשנות כיוון אל תיירות הפנים. לתיירות זו יש כבר דרישות משלה: "בתיירות אתה חייב לתת לבנאדם משהו שאין לו בבית, כך שיוכל לומר לעצמו ולאחרים: 'עשיתי משהו שונה ממה שאני רגיל ביום יום', וככל שאני מצליח להביא אותו למשהו שונה יותר אני מצליח יותר במשימה שלי. זה כולל למשל ניווט עם חמורים ביער, העברת עדר עיזים ממקום למקום ושחרור יוני דואר ביער. כך הם מצלמים תמונות שאין לאף אחד, אלא אם כן אתה ערבי או גר בגבעה". גולדברג מספר על כך שהצרכים גדלים, ויש צורך לייצר יותר הכנסות. "אתה חייב לחדש, אם אתה לא מחדש בתיירות אתה נגמר". כך למשל, אם בעבר גולדברג היה לוקח את המבקרים לטיול של שעתיים בגבעות ציפורי על החמורים, הרי שכיום אחרי 20 דקות המבקרים ממצים את העניין.

ואם הזכרנו את החמורים, או נכון יותר את האתונות, גולדברג מראה לי מכתב שקיבל לפני מספר חודשים ממועצת ההגמונים הקתולים בארץ, ובה דרישה להתנצלות. הסיפור החל כשבעדר האתונות של כפר קדם נולדו עיירים. חברו של גולדברג, העיתונאי דני ברנר מ'ישראל היום', שאל את גולדברג כיצד נולדו לו עיירים כשאין בעדרו זכר, והוא ענה לו בהומור: "מה אתה רוצה? הרי חצי מהעולם מאמין בזה שאפשר להיוולד מרוח הקודש".

רבים מהמבקרים במקום הם נוצרים, שכפר קדם קרוב מבחינתם לאתרים הקדושים להם בנצרת הסמוכה ובגליל בכלל. לנוצרים מתאר גולדברג כיצד חיו יהודים לפני אלפיים שנה. "אני נותן להם את הקול היהודי האותנטי, שלהפתעתי הרבה הם יותר ויותר מחפשים אותו. הרי לתייר חשוב לשמוע דווקא את זה, כי לשמוע נוצרי הוא יכול גם בפלורידה. לאחרונה דיברתי מול 200 קתולים וסיפרתי כיצד נראית השבת בהושעיה, והסברתי שהשבת היא לא רק מנוחה, אלא מקום הרבה יותר גבוה שנובע משמירת שבת, ותוך כדי הם מחאו כפיים". גולדברג טוען כי ב‑98 אחוזים מהמקרים איש לא מדבר איתו על ה'משיח' שלהם, וכשכבר קורה דבר כזה, הוא משיב כי הוא לא יודע עליו כלום חוץ מזה שהוא יהודי שהתגורר כאן בגבעות. בכל עשרים וחמש השנים שבהן קיים כפר קדם, גולדברג זוכר רק מקרה אחד שבו מבקר נוצרי ניסה להתחיל איתו בשיחה מיסיונרית, "וגם אז הפסקתי אותו מיד בצורה כזו שגרמה לו לבוא ולהתנצל".

האתונות שימשו את גולדברג לצורך מסע מיוחד שהוא ערך עם ילדיו הגדולים (ואחרי כמה שנים גם עם הקטנים) מהושעיה לירושלים. החוויה הזו תועדה בסרט שצולם לאורך שנים, ובו ניתן לראות את השינויים שבין גולדברג הצעיר לבוגר גם מבחינת החזות החיצונית המשתנה, אבל בעיקר מצד התובנות המפוקחות יותר והתמימות פחות, בעיקר בהשפעת הגירוש מגוש קטיף.

משרדו של גולדברג נמצא בתוך קרון רכבת ישן. בכניסה לקרון ישנה מודעה האומרת כי: "שמי מנחם ואני עובד כאן. אם ברצונך להניח תפילין תוכל לקבל אותן במשרד". על הקיר תלויה תעודה אחת בלבד, שגם היא לא שלו אלא של בנו איתמר, והיא מעידה על כך שהוא סיים את שינון חמישה חומשי תורה 26 פעמים. ואכן, מי שביקר בכפר קדם לפני כשמונה שנים יכול היה למצוא במקום אטרקציה נוספת, שמשחזרת את אורח החיים של אבותינו. המדובר בתלמוד תורה בשיטת זילברמן שפעל במקום, ושימש בין השאר שניים מילדיו של גולדברג.

המוסד הזה נולד בעקבות פנייה של אחת הנשים בהושעיה, שרצתה שהבן שלה ילמד בתלמוד תורה. אצל גולדברג העניין התחבר לגירוש מגוש קטיף. "מה זה דתי-לאומי?" הוא שואל, "הרי אם אתה דתי אתה ממילא לאומי. אם יש לך תוספת 'לאומי', כנראה שמשהו חסר לך. ראיתי שאנחנו מחוברים לתרבות הציונית הכללית, של תנועות הנוער וכו'. אבל אם השותפים שלנו בצד החילוני מוכנים לפגוע בבסיס הערך המשותף שאנחנו מאמינים בו, האחיזה שלנו בארץ, יש כנראה משהו מקולקל בחיבור הזה. לכן הבנתי שצריך לפתח את החיבור לארץ דרך התורה".

בהושעיה יש גם בית ספר ממלכתי-דתי. לגולדברג אין טענות על המוסד הזה. אשתו מלמדת בו, וגם את אחד מבניו שסיים את תלמוד התורה והלך לחטיבת ביניים תורנית במיוחד, הוא החליט להחזיר לכיתה ח' בבית הספר המקומי "כדי שיסדרו לו את הראש". ובכל זאת, טוען גולדברג, תלמוד תורה זה משהו אחר: "קודם כול, התלמידים הולכים לתלמוד תורה בשמחה, מה שלא קיים תמיד בבתי ספר רגילים. אבל זה לא רק זה. זו אווירה כללית. למשל, הבן שלי סיפר לי כיצד כשהמלמד שלו התבונן בתמונה של בית המקדש, הוא הבחין אצלו בדמעה בצד העין".

לשמוע את בריאת העולם

בגלל התנגדויות של היישוב להקמת מוסד מתחרה לבית הספר המקומי, החליט גולדברג להקים את תלמוד התורה בשטח הפרטי שלו בכפר קדם. מסתבר שזה גם לא הזיק לתיירות, להפך. "התיירים ראו ילדים יהודים עם פאות משננים פסוקים, וזה היה נפלא". גולדברג מספר על קבוצת תיירים שהגיעה כשהתלמידים קראו בדיוק את תחילת ספר בראשית בטעמים. אחרי שהתיירים שמעו את הפסוקים, אמר להם גולדברג: "ברגע זה שמעתם את ההוראות של הקב"ה איך לברוא את העולם בשפה המקורית שבה הן נאמרו".

לאחר שהמוסד גדל וכפר קדם כבר היה צר בשבילו, וגם עקב העובדה שלא כל היישוב גילה אהדה לתלמוד תורה, חיפשו ההורים והצוות מקום חלופי. "הציבור הדתי-לאומי בכלל חושש מתלמודי תורה, כי זה מהווה איום על צורת הלימוד כיום. זה מהווה גורם משיכה לתלמידים ממשפחות שמחשיבות עצמן ליותר תורניות, וכך נגרע מיכולתו של בית הספר הממלכתי (גולדברג מבטא את המילה במלעיל – י"י) להחדיר את ערכיו". האתר המיועד החדש היה כפר הנוער הודיות. מנהל המקום חשש בתחילה מתלמוד התורה וההתנגדויות שהוא מעורר, וגולדברג לקח את בנו אלעזר למנהל. הוא אמר למנהל (לא לפני שהתפלל הרבה שלא יהיו בושות), שיבחר כל פסוק מספר בראשית והבן ישלים אותו. הוא בחר והילד, לשמחתו, השלים אותו, בטעמים כמובן. הוא הכריח את המנהל וזה בחר פסוק נוסף. "אתה רואה, את המנגינה הזאת אסור להפסיק", הוא אמר למנהל, שנאלץ להסכים.

התנגדויות של הרשות המקומית גרמו להעברת תלמוד התורה לבית ספר ממ"ד בטבריה, "אבל זה כבר לא היה זה", ומסיבות שונות תלמוד התורה נסגר סופית כעבור שנים ספורות. גולדברג אומר כי הייחודיות של תלמוד התורה הזה, שבשיאו למדו בו כתשעים ילדים, היא בכך שהוקם על ידי תושבים מקומיים ותיקים, חלקם מושבניקים וקיבוצניקים. הוא מספר על אחד ההורים, חבר קיבוץ דתי, שאיימו עליו כי אם לא יחדל לשלוח את בנו לתלמוד התורה - הוא יסולק מהקיבוץ. "מה שהכי כואב לי", אומר גולדברג, "הוא שאלה שנלחמו בצורה החזקה ביותר נגד תלמוד התורה, הם גם אלו שאומרים כל בוקר 'ותלמוד תורה כנגד כולם', אך בפועל מסיתים את כולם נגד תלמוד התורה".

הדרך לכפר קדם מחייבת את הנוסע לחצות חלק ניכר מהיישוב הושעיה. קשה להחמיץ את שמות הרחובות המנציחים את שמות יישובי גוש קטיף שחרבו, יוזמה שגולדברג היה ממחולליה. קצת מפתיע לראות את זה, וגם לשמוע אמירות נחרצות נגד הגירוש מפי תושב של יישוב שתדמיתו לא נחשבת ימנית במיוחד, ובהתחשב בכך שיותר מאדם אחד ממפקדי הגירוש הבכירים מתגוררים בו. אני לא מתאפק ושואל אותו על כך, וגם על שכנו ח"כ אלעזר שטרן. כתשובה בוחר גולדברג לפתוח את נתוני ועדת הבחירות המרכזית, לפיהם יותר מ‑70 אחוזים מתושבי היישוב הצביעו למפלגות ימין. מנגד, הוא בודק כמה מהיישוב הצביעו למפלגת 'התנועה', מפלגתו של שטרן, והנתונים מורים על שישה אחוזים בלבד. "עם כל הכבוד לשטרן, ויש לי כבוד אליו כי הוא תרם לעם ישראל, בוא נבדוק כמה הצביעו לו ביישוב הבדואי השכן ביר אל מכסור". שם הצביעו לתנועה 23 אחוזים. "כדאי לשאול אותם מדוע הם הצביעו לו, ואילו ערכים הוא מייצג בעבורם".

גולדברג מספר כי ימי הגירוש בהושעיה לא היו קלים, וזו הפעם הראשונה שהורגש ביישוב מתח של ממש כשגם רב היישוב תלה דגל שחור ביום הגירוש. "התקופה ההיא השאירה צלקות אצל כולם". בכל זאת, גולדברג לא נמנע מלהרעיף שבחים על אנשי היישוב, שמצטיינים בערבות הדדית. הוא מזכיר שתי מחמאות שקיבל על היישוב מפי שני גורמים שונים. האחד הוא בעל מוסך ערבי מהאזור, שאמר שרק מתושבי הושעיה הוא מוכן לקבל המחאות, כי משם מעולם לא חזרה המחאה. השני הוא מפקח של המועצה האזורית, שאמר לו שבהשוואה ליישובים אחרים, בהושעיה אין כמעט הלשנות על בניות לא חוקיות קטנות, כמו בניית פרגולות וכדומה. גולדברג עצמו מעיד כיצד ימים אחדים לאחר שנגנב עדר הצאן שלו, דפקו אצלו על הדלת תושבים ובידיהם סכום גבוה שנאסף כדי שיוכל לרכוש עדר חדש. "אתה חושב שכפר קדם זה רק שלך?!" אמרו לו, "אתה טועה, זה של כל היישוב".

קהילת הושעיה, לדברי גולדברג, לא עושה חסד רק עם חבריה. הוא מספר על קופת צדקה יישובית שמחלקת כספים גם לפונים מחוץ ליישוב, על מטבח מרכזי שמוציא מדי שבוע 400 מנות לנזקקים מהקריות, ועל נוער היישוב שקיבל את פרס ההתנדבות של עמק יזרעאל בזכות מועדונית לילדים עם מוגבלויות שהם מפעילים ביישוב מדי יום.

ויש גם את 'אחותי' - מיזם שהקים גולדברג לזכר אחותו רחל, שנפטרה ממחלה בצעירותה. "המטרה היא לאסוף בגדים יד שנייה מהושעיה, שממוינים על ידי זוג מבוגר ומקסים בשם סובול, ומועברים לחנות שנמצאת בשומרון ושנועדה לשרת את תושבי גב ההר". לאחרונה נפתח כחלק מ'אחותי' גם בית קפה לתושבי האזור.

גולדברג מדבר בהערצה רבה על תושבי יהודה ושומרון. לדבריו, בגלל שמדובר בתקופה גדולה הציבור לא מבין אילו אנשים גדולים הם. "אני מעריך שבזמנם לא כולם העריכו גם את החשמונאים ואפילו לא את מרדכי היהודי, אבל בראייה לאחור כל האומה היהודית תודה להם על עמידתם האיתנה מול המקטרגים מבפנים והאויבים מבחוץ".

חברה ושמה 'סייעתא דשמיא'

ובכל זאת, גולדברג מבין שהמצב באזור מגוריו, הגליל, לא טוב יותר. למעשה, כנראה שהוא פחות טוב מאשר ביו"ש. "פחות מ‑20 אחוזים יהודים מתגוררים במרכז הגליל. שמעתי פעם את פינחס ולרשטיין שהוכיח במספרים ברורים שיש פחות יהודים בגליל מאשר ביו"ש. אם אנחנו רוצים שהגליל יישאר של מדינת ישראל, צריך שיותר ויותר יהודים יבואו לגליל. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם מ‑1947, לא כל הגליל יועד למדינה היהודית".

כשאני שואל את גולדברג מי סייע לו בהקמת האתר, הוא עונה כמעט כל הזמן "סייעתא דשמיא". את התשובה הזו, מסתבר, הוא עונה לכל מבקר. כשלפני כ-15 שנה הוא דיבר כך עם קבוצת רוכבי סוסים קיבוצניקים שבאו לבקרו, הם ביקשו ממנו את מספר הטלפון של החברה הזו שעשתה בשבילו כל כך הרבה דברים בצורה טובה כל כך. גם על התשובה כיצד הוא מגן על המקום מגניבות הוא עונה: "מתפלל". לפני 11 שנים הייתה במקום הגניבה האחרונה. אמצעי האזעקה והכלבים לא הצילו, לכן הוא מעדיף לסמוך על כתובת אמינה יותר.

כפר קדם לא נמצא בחלל ריק גם מבחינה גיאוגרפית יהודית. הסמיכות לציפורי, שנמצאת ממש בגבעה ליד ושבה נערכה המשנה, עושה גם היא את שלה. "בשיחה שאני מעביר למבקרים במקום, ולא משנה אם הם חילונים או דתיים, אני מספר על כך שהסיבה שאנחנו חיים עדיין כיהודים היום, וכל אחד מאיתנו עושה ברית מילה לבנו למרות שאין פקח של הרבנות שמחייב זאת, היא בזכות יהודי זקן וחולה, אבל חכם מאוד ועשיר מאוד שהיה חי כאן". גולדברג מתכוון כמובן לרבי יהודה הנשיא, שהציל על ידי עריכת המשנה את התורה שבעל פה ועל ידה את היהדות כולה.

הערכים שגולדברג מחדיר לקבוצות המבקרות במקום, מסבירים פניות מיוחדות שהוא מקבל. למשל, דואר אלקטרוני שקיבל לאחרונה ובו מספר לו הכותב, יהודי מארה"ב, על כך שהביקור במקום שינה את חייו. מבקר אחר, צעיר יהודי קונסרבטיבי מארה"ב, כתב לו כי בעקבות הביקור במקום הוא החליט ללכת להיות רב. "אמנם רב קונסרבטיבי, אבל לפחות הוא לא יתחתן עם גויה".

הערכים שעליהם הוא מדבר נופלים, כך נראה, על אוזניים קשובות. "המסר שאני מנסה להעביר", מסכם גולדברג, "הוא שאם לא נהיה מחוברים לשינון של תלמוד התורה, לא נישאר פה".