אחד החורים השחורים המשמעותיים ביותר בכלכלה הישראלית הוא החברות המעניקות אשראי חוץ-בנקאי. אשראי חוץ-בנקאי הוא הביטוי החוקי המכובס שמשמעותו האמיתית היא, בפשטות, הלוואות שוק אפור.
מדובר בעשרות חברות עסקיות במדינת ישראל שעיסוקן הוא במתן הלוואות, בעיקר ללווים שהמערכת הבנקאית אינה מוכנה להעמיד להם אשראי.
זה יכול להיות השכן שהפך למובטל ואינו מצליח לצאת ממעגל האבטלה, זה יכול להיות גם בעל עסק קטן שנקלע לקשיי תזרים והבנק מסרב להגדיל את מסגרת האשראי שלו. הסיטואציה הזאת קשה מאוד, וחברות ההלוואות נראות לפעמים כמו קרש הצלה.
לא קשה להגיע לחברות הללו. תפתחו כל עיתון יומי בעמודי הלוח ותוכלו למצוא שמות וטלפונים של חברות כאלו. המודעות נשמעות מזמינות ומבטיחות. "הלוואות לכל מטרה", "פריסת צ'קים נוחה", "עד שעתיים הכסף אצלכם – שירות עד בית הלקוח", "הלוואות גם למוגבלים בבנק", "הלוואה בצלצול אחד לכל מטרה, בלי ביטחונות וערבים" ועוד.
הסכומים המוצעים במודעות משתנים, מאלפי שקלים ועד עשרות אלפים לכל הלוואה. הציטוטים והמידע לקוחים מגיליון אחד של עיתון יומי שנבחר באופן מקרי לחלוטין.
אולם מי שהתנסה עם החברות הללו יודע שמדובר בקרש הצלה מפוקפק מאוד. פעילותן של חברות ההלוואות החוץ-בנקאיות מוסדרת בישראל באמצעות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993. החוק, שכאמור נחקק לפני למעלה מעשרים שנה, עוסק בכמה נושאים. בין היתר הוא קובע סטנדרטים ברורים לעריכתו של חוזה ההלוואה, מגביל את שיעור הריבית הרגילה ושיעור ריבית הפיגורים, וכולל הוראות שונות הנוגעות לשיפוט בתביעות בנוגע להלוואות כאלו. מה שהחוק אינו קובע הוא מי אחראי לפקח על ביצוע הוראות החוק ומה יהיה עונשו של מי שמפר אותו.
המדינה לא מפקחת
בניגוד לבנקים הנתונים לפיקוח הדוק ולחברות כרטיסי האשראי הגדולות המפוקחות בדרכים אחרות, חברות ההלוואות החוץ-בנקאיות כלל אינן מפוקחות. הן אינן חייבות ברישוי ואפילו לא בדיווח מסודר על עיסוקן בתחום זה. התוצאה היא שהמדינה כלל אינה יודעת מי עוסק בתחום, כמה חברות פועלות בשוק והאם הוראות החוק נשמרות על ידי העוסקים בנושא. הסיבה להיעדר הפיקוח היא חוסר האינטרס של המדינה לפקח.
הסיבה שבגללה המדינה מפקחת על הבנקים היא משום שהבנקים מלווים לא את כספם שלהם אלא את כספי המפקידים. המדינה יודעת שאם בנקים יקרסו ומפקידים יהיו בסכנה של איבוד כספם, היא תיאלץ להיחלץ לעזרת הבנקים (כפי שכבר עשתה בעבר בפועל), על מנת להגן על כספי הציבור. בגלל הצורך הזה מפעילה המדינה פיקוח הדוק על שוק האשראי הבנקאי. היא מגבילה את הבנקים בשאלה איך להלוות, למי להלוות וכמה להלוות. כחלק מהפיקוח היא גם מקבלת מהבנקים ומחברות כרטיסי האשראי מידע רב על פעילותם. אולם ההגבלות הללו משאירות, כאמור, לא מעט לווים בחוץ.
לכאורה, שוק ההלוואות החוץ-בנקאיות הוא פתרון מצוין למי שמקורות האשראי שלו נחסמו. פתרון של מוצא אחרון והכרח לא יגונה, אבל כל זה נכון במידה ששוק זה פועל על פי הכללים שנקבעו לו. אם הריבית מוגבלת לשיעורים נסבלים, כאלו שלווה נורמלי מסוגל להחזיר, והמסגרת המשפטית בנויה נכון, הכול בסדר.
הריבית תהיה כמובן גבוהה יותר מהריבית שמבקשים הבנקים, וזה בסדר גמור והגיוני. הסיכון הגבוה יותר בהלוואה ללווים שכאלו חייב להיות מגובה בריבית יותר גבוהה. הבעיה מתחילה כאשר הריבית הופכת מגבוהה לרצחנית, ובמיוחד כאשר אמצעי הגבייה הופכים להיות לא סטנדרטיים.
האדם הוא מטבעו יצור אופטימי, וכל מי שלוקח הלוואה בטוח שיצליח להחזיר אותה. אבל מי שלוקח הלוואות בשוק האפור הגיע לשם מראש משום שיכולת ההחזר שלו נמצאת בספק. לקיחת הלוואה אחת כזו היא מתכון בטוח לכניסה לסחרור אשראי. הלוואה אחת תכסה על הלוואה שנייה. הזמינות והקלות המפתים ייתנו תחושת רווחה זמנית, אולם הסוף הוא כמעט תמיד אחד - עגום. כל עוד המצב בשוק הזה יישאר כפי שהוא היום, שומר נפשו ירחק ממנו.