אחותי הי"ד ישבה איתנו במאהל

אחיה של רות פוגל, שנרצחה באיתמר, מציג יומן מאבק אישי במחאה נגד שחרור מחבלים. לאחר כתיבת הדברים התפרסם כי השחרור עלול להתרחש.

אליחי בן ישי , י"א בניסן תשע"ד

משפחת פוגל הי"ד
משפחת פוגל הי"ד
באדיבות המשפחה

הפעימה השלישית:

שמענו בתקשורת על שחרור הרוצחים, שמענו שמשפחות שכולות מ'אלמגור' הקימו מאהל מחאה בירושלים. פתאום נפל דבר במשפחתי. החלטנו לצאת למחות, להרתיע. הבזקים של ערכים שגדלנו עליהם כמשפחה, כחברה, כעם.

משחררים רוצחים?! היום של רחל וייס ושלושת ילדיה, ושל דוד דלרוזה שנרצח לאחר שניסה להציל אותה. מחר של רותי, אודי, יואב, אלעד והדס.

מבחינתי המחאה אינה אישית - אני נשרף מבפנים על הזלזול בדמם של רחל וילדיה כמו שהייתי נשרף על זלזול בדמם של אחותי, בעלה וילדיהם. איך אפשר לשבת בבית, לעבוד, להמשיך חיים שבשגרה? קול דמי אחינו צועק אלינו מן האדמה, הפעם באמת.

הרגשה שאנחנו נאבקים מאבק היסטורי, ערכי, אידיאלי. לא של דיבורים, לא של כאב אישי. ממשיכים לשאת את המשא שסחבו אבותינו, כאז כן היום.

מגיעים למאהל לקראת הסוף, פוגשים אנשים שאכפת להם. חלקם שותקים, חלקם צועקים - ימנים ושמאלנים, צעירים ומבוגרים, שכולים ורגילים. לכולם נפל האסימון - חייבים לצעוק.

רובנו צועקים בדממה. שחררו את הרוצחים. אנחנו מתקפלים מהמאהל כשפנינו נפולות.

הפעימה הרביעית:

עשרות שעות של ישיבות עם חבורת צעירים לקראת הפעימה הרביעית מתנקזות למאהל אחד, 2 מטר על 2 מטר - אותו מאהל. הקור הירושלמי מוכר, שחרור המחבלים מקפיא.

שוב הבזקים של ערכים, שוב פלאשים של מצלמות, שוב לצאת מהחיים, מהשכול האישי. להתייצב ולנסות לשכנע שהמאבק אינו מאבק פוליטי אלא מאבק ההיגיון, מאבק האמת.

רוב העוסקות במלאכה הן בנות צעירות ומסורות מאוד, כמה גברים - מאיר אינדור ראש 'אלמגור', קצין שנפצע בעבר במצוד מחבלים ומאז ממשיך את המאבק בטרור. יעקב טובול, אביו של ליאור שנטבח באכזריות יחד עם רונן קרמני בכביש רמות, עומד ומעיניו ניבטים רגשות רבים - אכזבה, פחד, כעס, נחישות.

מגיעים לסייע פעילי 'ישראל שלי' וקבוצות סטודנטים ותנועות נוער. בין המבוגרים מפתיעים המבוגרים מאוד, שעומדים בקור עם שלטים מול המכוניות החולפות.

רוב המכוניות שעוברות נותנות צפירת עידוד, והמחשבות רצות בראש בלי שליטה - למה אתם לא עוצרים ובאים, עוצרים הכול ומגיעים? מה עוד צריך לקרות, אם אדם בן 90 פלוס עזב הכול כי לא יכול היה לשבת בבית?!

ועדת הפנים בכנסת:

מזמינים אותנו לוועדת הפנים של הכנסת לדיון מיוחד על שחרור הרוצחים. הרבה דברי טעם, הבנה ששחרור הרוצחים הוא תסמין לבעיה מהותית יותר. שהשאלה הנשאלת היא מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים.

כאילו משמיים נשלח חבר כנסת מבל"ד, מסביר ברצינות רבה שהרוצחים הם לוחמי חופש, ואילו ראשי הממשלה בגין ושמיר הם הטרוריסטים האמיתיים (ומביא כמה עובדות לא נכונות על פיצוץ מלון המלך דוד).

דמי רותח - אני מזכיר לו את הפיצוצים באוטובוסים בירושלים, את האכזריות של "לוחמי החופש" (אם תהיתם - הישיבה הייתה כאן בכנסת ישראל, לא בפרלמנט האיראני). הבנתם?

אחותי רות, בעלה אהוד ושלושת ילדיה יואב, אלעד והדס, נטבחו בביתם בגלל מלחמת חופש. כן כן, הדס בת השלושה חודשים נרצחה כי הייתה פושעת, והרוצחים שלה הם לוחמי חופש.

וכולם מבינים סופית שהדיון מהותי יותר - שאולי שכחנו מי אנחנו.

משפחה:

המשפחה מגיעה למאהל הרבה. אחיי מגיעים עם ילדיהם - כולם לא יכלו לשבת בבית. אבא מנסח את הדברים בצורה בהירה, הכי בהירה שאפשר לנסח: אנו לא כאן בשביל להחליש, להפך - המסר הוא של חוסן.

אנחנו מדברים קצת ליד המאהל, ואבי מזכיר את דבריו של הנביא שמואל לשאול המלך: "ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך, הלוא ראש שבטי ישראל אתה". ונדמה שאין תיאור מדויק יותר של המסר שאנחנו רוצים להעביר.

ערב אחד ישי מבקש לבוא למאהל. אני מנסה להסביר לו למה אנחנו יושבים פה. הוא מבקש לדעת איפה ראש הממשלה גר. אני עובר איתו את המחסום ומראה לו את הבית ברחוב בלפור, ומקווה שברור לו ולכולם שאנחנו לא מעברו השני של המתרס, שהמסר שאנחנו רוצים להעביר אינו מסר של חולשה אלא מסר של חיזוק.

מבקשים ממני לדבר באחת ההפגנות. אני מספר על אופייה של רות אחותי, על העיקשות שלה, על הדרישה שלה מהחיים ועל הדרישה של החיים ממנה.

אני מספר שבשכול תמיד רוצים לדעת מה הם היו אומרים אם הם היו בחיים עכשיו. התשובה ברורה לי - אני יכול לראות אותם כמעט בצורה מוחשית יושבים לידינו במאהל.

פולארד:

שמו נקשר לפעימה הרביעית. כמובן שמנסים ליצור מצג שווא שהמשפחות השכולות נגד שחרורו. שכחו שאבי, אחייניתי תמר ואחותי הודיה ביקרו אצל יהונתן בכלא, שדמעותיו התערבבו בדמעותיהם.

אנחנו מתפלאים קצת למה ידידתנו הגדולה קושרת את שחרורו בשחרור מאות מחבלים שרצחו גברים, נשים וטף. כרגיל - שאלותינו נותרות מיותמות.

הרתעה:

במהלך החודשים האחרונים נפגשנו עם אנשי ציבור רבים - שרים, אנשי צבא. מבקשים לדעת למה אנחנו מכניסים עצמנו שוב ושוב לאותו גלגל המשומן בדמם של ישראלים שנרצחו, ושל כאלו שחס ושלום עתידים להירצח במידה והיא תמשיך לשחרר רוצחים.

בגלל שנאת יהודים כי הם יהודים, קם אדם ורוצח. מדינת ישראל בוחרת לא להרוג אותו, מכניסה אותו לכלא, נותנת לו לסיים תואר ראשון ושני, לבלות עם חבריו שרצחו גם הם, ולאחר כמה שנים לצאת לחופשי בעסקה כזו או אחרת. גלגל משומן בדם. הרי ברור שכשהמחבל יחזור לכפר, הוא ייהפך להיות סמל ומודל לחיקוי.

מה יעבור בראשו של בן עשרה פלשתיני, שמחונך לשנאת ישראל ולרצח יהודים? הרי מה כל כך נורא בלרצוח יהודים? נכנסים לכלא, משמינים, עושים שני תארים והופ - הנה אתה בבית מקבל קצבה יפה. שאלה ועוד שאלה.

אני חושב על זה שמחאתנו מצילה חיים באמת, שהמלחמה פה היא מלחמה בטרור.

צעדה ממסעדת סבארו דרך הקונסוליה האמריקנית למאהל המחאה

הגיעו יותר אנשים ממה שחשבנו שיגיעו - כמה מאות. אמי ואבי הגיעו גם, יחד עם כמה אחים ועם רועי וישי האחיינים.

אני נושא את ישי על הכתפיים לאורך כל הדרך, בידינו דגל ישראל - כמו שוב מבקשים לומר, צעדה של חוסן, לא של חולשה. מלפניי הולך זקן שפוף קומה עם עיניים בורקות מדמעה ומזקנה.

זה שוב תופס אותי בבטן, מאיפה העוצמה של אדם מבוגר כל כך לצעוד שעה וחצי עם שלט ביד? אני מבין שהרצון שלו לזעוק את הזעקה - "בואו נחזור לעצמנו" - כל כך חזקה, חזקה ומחיה.

ביטול שחרור הרוצחים:

מודיעים לנו שממשלת ישראל יצאה בהודעה שהפעימה הרביעית לא תתבצע. תחושת ההקלה קיימת.

אנחנו לא שמחים - עשרות מחבלים מסתובבים חופשי. לי עצוב בעיקר כי השחרור לא בוטל בגלל ההבנה שזה מטורף לגמרי לשחרר אנשים שרצחו, אלא בגלל "התפוצצות" כלשהי במשא ומתן.

אנחנו מקפלים את המאהל בחמישי בערב, הדממה כרגיל דומיננטית מאוד. מתפללים שזוהי הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים בהזדמנויות אלה.