המערכת הפוליטית עדיין לא חזרה לתפקוד לאחר החג, אך הכותרות מערב פסח עדיין מצדיקות התייחסות. לא עסקנו כאן בשובו של שר התקשורת לשעבר משה כחלון לזירה הפוליטית בראש מפלגת טרנד חברתית חדשה, והנושא גם לא היה מצדיק התייחסות אלמלא שתי רעות חולות שפרשת כחלון חושפת בליכוד.
כדי להצדיק את שובו למערכת במסגרת פוליטית עצמאית, כחלון חזר על הטענה בדבר השתלטות הקיצוניים על הליכוד. אלא שכידוע, כחלון עצמו היה חלק מקבוצת חברי הכנסת שהתקשורת המגויסת בשירות הגירוש הכתימה אותם בכינוי "המורדים". לא מי שהפנה עורף למצע שבשמו התמודד ולהכרעת המצביעים במשאל מתפקדי הליכוד נחשב בתקשורת למורד, אלא דווקא מי ששמרו אמונים לשניהם. כאשר יצא לי לשוחח עם השר עוזי לנדאו בתקופה הקשה ההיא, הוא תלה תקוות רבות במשה כחלון, ועם עדות אופי של לנדאו קשה להתווכח.
השימוש שעושה כעת כחלון באותם ביטויים שפעם הופנו כלפיו הוא מצער. אבל מה שמדאיג יותר הוא שלפנינו עוד מטאור ליכודי שעולה מימין ושוקע בצד שמאל. למי ששכח, אחד מאלה שהצביעו נגד מנחם בגין כאשר הציג את הסכם קמפ דיויד בפני הכנסת היה ח"כ צעיר בשם אהוד אולמרט, ואנחנו יודעים היטב היכן הסיפור שלו נגמר.
אבל גם התגובות לדברי כחלון מכיוון הליכוד היו מאכזבות. הדוברים האנונימיים שהגיבו על האשמותיו של כחלון הזכירו לו את עברו ה"קיצוני". ההסברה של הליכוד לוקה בסכיזופרניה. מצד אחד מדברים על הטעות שביצעה ישראל בנסיגה מעזה שהביאה עלינו מטחי קסאמים וגראדים, אבל מצד שני עדיין מתייחסים אל מי שהתנגד למהלך והזהיר מפניו כאל "קיצוני".
הצדק הפוליטי לא נעשה בליכוד. כמה מאותם "מורדים", כמו מיכאל רצון שוויתר על תפקיד סגן שר וכמו אהוד יתום, שילמו מחיר כבד ונפלטו מהפוליטיקה. לעומת זאת אלו שתמכו בגירוש - כולל סילבן שלום ויובל שטייניץ - וקבוצה אחרת שגילתה התנגדות רפה ומאוחרת, לא נענשו.
בבחירות שנערכו בשנת 2009, ישראל ביתנו ניסתה לשמש כתובת למאוכזבי הליכוד מימין. בתעמולת הבחירות שלה שידרו את אחת ההצבעות הראשונות על הגירוש, כאשר בנימין נתניהו מצביע בעד ואילו מספר שתיים ברשימת ישראל ביתנו, עוזי לנדאו, מצביע נגד. ההצבעה נגד הגירוש נחשבה אות כבוד, ומצער שגם כחלון וגם גורמים בליכוד בחרו להתכחש לכך.
עשה לך קאדי
בימי חול המועד קיבלנו שי לחג מאת ח"כ נחמן שי וחבריו, שעלו לרגל לרמאללה להיפגש עם מחמוד ("יש עם מי לדבר") עבאס במטרה להוכיח לו שגם לאחר סירובו להסכים לתנאי המינימום של השמאל, "מחנה השלום" עדיין מעדיף אותו על נתניהו.
גל ברגר, פרשן רשת ב' לענייני ערבים, דיווח מרמאללה כי על פי דברי השר להקדשות ולענייני דת ברש"פ ד"ר מחמוד אל-הבאש, עבאס מנוע מלהכיר בישראל כמדינה יהודית כי הדבר סותר את האסלאם. אל-הבאש הוציא אמנם הכחשה לדברים שפרסם ברגר, אבל מדובר באותו אל-הבאש שבינואר זכה למחיאות הכפיים של עבאס כאשר נזף בלוחמי הג'יהאד הסורים שאינם מבינים כי המקום הנכון למלחמת ג'יהאד הוא בירושלים ולא בדמשק.
האמת היא שההתבטאות של שר ההקדשות הפלשתיני לא ממש מפתיעה. מי שהבדיל כל השנים בין חמאס הפנאטי לאש"ף - המתון, הפרגמטי ואפילו החילוני - עשה מלאכת רמייה. יאסר ערפאת, מזרע המופתי הגדול, לא חדל להשתמש במוטיב הדתי נגד ישראל. לא סתם הוא כינה את מלחמת הטרור "אינתיפאדת אל-אקצה" והתרברב בדברו על אלפי השאהידים שעולים בדרך לירושלים.
האמריקנים, בשיטת עשה לך קאדי, מחפשים כעת בנרות פוסק אסלאמי שייאות לפרסם פאתווה שתתיר הכרזה שישראל היא מדינה יהודית. מדובר אולי בעיתוי הגרוע ביותר לחפש בעולם המוסלמי פוסק שיהיה מוכן לשחות נגד הזרם. בנוסף למלחמת העולם בין השיעים לסונים, מתחוללת כעת גם מלחמת אזרחים בתוך המחנה הסוני בין תומכי האחים המוסלמים, תומכי הסעודים ואנשי אל-קאעידה, כאשר כל אחד טוען שפרשנותו לאסלאם היא הנכונה ומתנגדיו הם פושעים וכופרים. ייתכן שהמריבות הפנימיות יולידו התפכחות מסוימת ברבות הימים, אבל לא בזמן הקרוב. אף אחד מהזרמים הנלחמים על הבכורה בעולם המוסלמי לא ירצה להיתפס דווקא עכשיו כמי שוויתר על אדמה אסלאמית לטובת בני הקופים והחזירים.
המציאות חסרת המוצא הזאת מסבירה את המנגינה שנשמעת לאחרונה מכיוונו של ג'ון קרי, לפיה ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית (אחת הסוכריות הבודדות שקרי העניק לנו) תיאלץ להמתין. בשמאל הישראלי בוודאי יענו אמן, שהרי מה חשובה לנו הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית - דרישה שעשויה לדחות את השלום? אנחנו, הפרגמטיים והחזקים, שבמוקדם או במאוחר ממילא נגיע למדינת כל אזרחיה, יכולים להכיר בכך שחברון ובית-אל הן פלשתיניות. הפלשתינאים המדוכאים והאומללים פטורים מוויתור דומה.
מעניין אם הוותרנים שבינינו שמו לב למה שמתרחש לאחרונה בבריטניה, שם מבקש ראש הממשלה דיוויד קמרון הכרה בכך שבריטניה היא מדינה נוצרית. ייתכן מאוד שקמרון מושפע מהמגמות באירופה ומעליית כוחן של מפלגות המבקשות להדגיש ולחזק את הזהות הלאומית, מול מה שהם רואים כניסיון לדלל את אותה זהות או להחליפה בזהות אחרת. אבל בריטניה גם סוערת נוכח הגילויים שקבוצה אסלאמית ניסתה להשתלט על בתי ספר ממלכתיים בעיר ברמינגהם (ואולי גם במנצ'סטר). הם הזמינו מטיפים קיצוניים וגם אנטישמיים להרצות בפני ציבור התלמידים, הקימו משמרות צניעות ואסרו כל שיח או סמל המזכיר דת אחרת. אפילו שר החוץ הבריטי לשעבר ג'ק סטראו, איש מפלגת הלייבור המייצג אזור בעל אוכלוסייה מוסלמית ניכרת, דרש מהמוסלמים להכיר בעובדה שקיימים ערכי אזרחות הספוגים בנצרות שאותם כולם חייבים לאמץ.
לממלכה המאוחדת של בריטניה יש כידוע ותק קצת יותר ארוך מזה מדינת ישראל, ומי שקוראים תיגר על זהותה ומבקשים להחליף אותה למדינת שריעה פועלים בשיטות חתרניות ולא בריש גלי. בכל זאת סבורים שם שהדרישה להכיר באופייה הנוצרי איננה הזויה.