רבנים, אנשי רוח ומרד גטו ורשה

במסגרת עוד אירוע בשורת אירועים המאורגנת על ידי תנועת 'נשים בירוק' ומתקיימים במרכז הארצישראלי שבשדמה במזרח גוש עציון, פרס ההיסטוריון ד"ר חיים שלם בפני עשרות משתתפים מרחבי הארץ נתונים בלתי ידועים אודות יחסם של אנשי הרוח, האדמו"רים והרבנים למרד גטו ורשה.

בראשית הדברים ציין ד"ר שלם כי התנועה הציונית ידעה למחוק מההיסטוריה שלה את מי שלא תאם בתפיסותיו לתפיסותיה. כך היה במקרה של פאבל פרנקל מאצ"י (הארגון הצבאי יהודי) ומארק אדלמן שהיה סגנו של אנילביץ' שלא היה שייך לתנועה הציונית אלא לתנועת ה'בונד'. במקרה מעורבותם של אנשי 'אגודת ישראל' מדובר בהשכחה דו צדדית שכן גם התנועה הציונית לא ששה להזכיר את האישים ובמקביל גם אנשי אגודה בעצמם דאגו "למחוק את עצמם" כיוון ש"לא היה שייך בעיניהם שאנשי אגודת ישראל יילחמו בגטו ורשה".

ד"ר שלם מספר על דיון מיוחד שהתקיים חודשים אחדים לפני המרד, בתקופה שבין תשעה באב ליום כיפור שבה נשלחים שלוש מאות אלף יהודים מגטו ורשה לטרבלינקה. ההנהגה של גטו ורשה התכנסה ודנה בשאלת היציאה למרד, כן או לא. בדיון היו שותפים כעשרים עד שלושים איש ושניים מרכזיים הציגו את עמדתם. היו אלה ד"ר יצחק שיבר, היסטוריון מהשמאל, ומולו הרב זישא פרידמן, מי שהיה מזכ"ל אגודת ישראל לפני מלחמת העולם, המוכר לציבור מהספר 'מעיינה של תורה'. שניהם הטו את דעת הקהל שלא למרוד.

ד"ר שיבר טען שבאמצע המאה העשרים לא ייתכן שיהודים רבים כל כך יישלחו למקום בלתי ידוע במזרח. זאת בשעה שהעיירות מסביב לוורשה הושמדו. הרב פרידמן הציע לחכות בסבלנות ובביטחון באל עד שהנס בוא יבוא ונגיע לשחרור. "הרב פרידמן לא היה קיצוני כלל ועיקר אבל בנושא המרד ושפיכת דמים של אנשים אחרים, כולל הבאים להורגנו, התפיסה החרדית אמרה שכדי להשמיד את הרוע לא לוקחים נשק והורגים אלא מתפללים, עושים מעשים טובים, נותנים צדקה וכו'".

את הדברים אמר הרב פרידמן לאחר ששני יהודים מטרבלינקה הצליחו להימלט, להגיע אליו לוורשה ולספר לו על ההשמדה הנעשית במחנה, אבל הרב פרידמן טען שאם הדבר היה תלוי בו היה מוכן לקדש שם ה', אבל כיוון שהדברים נוגעים לכלל ישראל עליו להיוועץ בגדולי ישראל ובעיקר ברב זמבה שהיה הבולט ברבני פולין.

בדבריו תוהה ד"ר שלם כיצד זה נשכחו מחלק מרבני העת ההיא פסוקים ומימרות רבות במקורות היהודיים ברוח 'הבא להורגך השכם להורגו'.

עוד הוא מספר על עדותו של יעקב זילברברג שנאספה במסגרת העדויות שאספה ממשלת פולין אחרי המלחמה. עדות בה הוא מצטט את דברי הרב אליעזר גרשון פרידנזון שפיקד על קבוצות אברכים שהבריחו נשק אל תוך הגטו וכבר אז קבע בפניהם שמותר להם להבריח נשק גם בשבת מדין פיקוח נפש.

דמות מרכזית אחרת היא דמותו של הרב שמשון שטוקהאמר שפעל להתרת עגונות ותמך במרד וכשפסק הרב זמבה בעניין המרד, בכה וקבע שיש להרוג את הגרמנים וגם זאת מקללות הבורא וביטוי לרצון הקב"ה שיקדשו את שמו גם בדרך של מרד.

הרב אלכסנדר יוסף זמלמן, רב קהילה קטנה במרחק של כמאה קילומטר מורשה, מגיע לוורשה כפליט ומספר על השמדת הקהילות בפריפריה כפי שראה, יוצר קשר עם פרטיזנים להשגת נשק ותחמושת ומקיים מפגשים עם גורמים רוויזיוניסטים הנערכים לבאות ויחד עימם הוא מבריח נשק.

להערכתו של ד"ר שלם במידה והיה מתקיים סקר בערב המרד הייתה מתקבלת תוצאה ולפיה 95 אחוזים מיושבי הגטו מתנגדים למרד. "ההתנגדות הייתה חלק בלתי נפרד מתפיסתם, גם בציבור החילוני".

ד"ר שלם מספר על מסע השכנוע שערך הרב זמלמן בין קבוצות שונות בגטו ובו עמל כדי לשכנע אותם להצטרף למרד תוך שהוא מספר שראה בעיניו שלו איך קהילות שלמות נשלחות אל המזרח. את הדברים תיאר וסיפר מבלי לדעת שהקהילות נשלחות לטרבלינקה שאיש לא ידע על קיומה.

פירוש חדשני לתקופתו פירש הרב זמלמן לגמרא במסכת ברכות על מזמור ליום רביעי "אל נקמות ה'". בגמרא שם נאמר שגדולה נקמה שנאמרה בין שני שמותיו של ה'. המדרש אומר שהנקמה שייכת לקב"ה והיא רק שלו, אך הרב זמלמן, בניגוד למדרש, מבאר שהקב"ה מצווה עלינו לנקום.

חלק מרכזי מהרצאתו הקדיש ד"ר שלם לדמותו ואישיותו של הרב מנחם זמבה (ZEMBA) שהיה מחשובי הרבנים ופוסקי ההלכה בין שתי מלחמות העולם. "הוא היה חסיד גור ומעולם לא שימש ברבנות. גאון עצום וגם הוא אינו חושב שצריך למרוד, אבל מסתבר שכאשר החרב מתהפכת גם רבנים גדולים מבינים שמוכרחים לקום ולמרוד", אומר שלם.

עוד הוא מוסיף ומזכיר את התפנית שעבר האדמו"ר מפייאסצנה שהרגיע בתחילה את אנשיו ואמר שאם עם ישראל עבר אירועים קשים כדוגמת חורבן הבית הוא יעבור גם את הימים הללו אך בחנוכה תש"ג (דצמבר 42) כותב הרב הגהות בהן הוא מבהיר ש"מה שכתבתי שדבר כזה כבר היה, בדקתי בחז"ל ובהיסטוריה, מעולם לא היה דבר כזה".

שלם מספר על דברי השבח שכתב הרב זמבה על קידוש ה' של חבר השומר הצעיר שהגרמנים עינוהו קשות ועמד בעינויים. אחיינו, הרב אברהם זמבה, כותב בעיתון של פועלי אגודת ישראל בלודז' מיד אחרי המלחמה על הצעירים שמרדו ומילאו את משימתם בשלמות וידעו מה יהיו תוצאות הקרב והלכו אליו. עוד כתב האחיין כי הרב (הרב מנחם זמבה) בהיותו אחד האישים המרכזיים בגטו ונתון לפיקוח תמידי לא יכול היה להיות בעצמו קשור למפלגה, אבל איש אמונו, רבי יוסף קניגסברג, מנהלה לשעבר של ישיבת חכמי לובלין היה מראשי היועצים של המחתרת וכשיצאה המחתרת למגבית היה הרב זמבה מראשוני התומכים.

"באחת מדרשותיו בסוכה היחידה שהייתה בגטו, אל מול כעשרים איש שהתקבצו אליה, הוא אומר שהיינו צריכים להשתמש בכל האמצעים להזעיק את העולם ולהפוך עולמות וכעת חייבים להתנגד ואסור להסגיר עצמנו בידי האויב. יש דרכים שונות לקידוש ה' ובשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי הרי זה קידוש ה',אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את ה' היא התנגדות מזויינת בפועל", מצטט שלם מדברי הרב זמבה.

דברי שבח נוספים למורדי הגטו כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג מונה לנשיא רבני וורשה וניצל רק משום שהגרמנים החליטו לשלוח אותו למחנה שבויים שם נשאר עד תום המלחמה. בשנת 53' הוא כותב כי מתוך הכרות עם המציאות כפי שהיא "יש להעריך את עלילות הגבורה של ההתקוממות הספונטאנית בתוך הגטו המעונה והמושפל. סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם. צעירי ישראל שלא יכלו לראות בגסיסה ארוכה של מאות אלפי נפשות אחים ואחיות, התאוששו ואזרו שארית כוחם השיבו גמול צודק למעניהם האכזריים". את המרד הוא מגדיר כ"דף מזהיר בתקופת החשיכה ההיא". "המורדים לא חתו ולא זעו, אלא התחשלו בגבורה על אנושית כדי לנקום דם עמך השפוך, במיתתם מות גיבורים קידשו שם ישראל המחולל".

ד"ר שלם מדגיש כי ההתנגדות לגישה הכוחנית שלימים הייתה נחלתם של מורדי הגטו, אפיינה את הישוב העברי של ראשית המאה העשרים. הוא מצטט את אניטה שפירא מספרה 'חרב היונה' הכותבת על "הרתיעה המסורתית של המנהיגות הציונית מפני זיהויה עם ששון אלי קרב שנבעה ממערכי נפש עמוקים ונתנה ביטוי לסלידתו של היהודי מפני השימוש בכוח. סלידה זו ביטאה מציאות בת דורות. במרוצת השנים קיבלה ההימנעות משימוש בכוח ממדים של תכונה לאומית יהודית".

שלם מציין כי "אנשי השומר התלבטו במשך שנים אם נכון לקחת נשק ליד כדי להיאבק בערבים שגנבו להם את הפרות" ומציין כי רק אחרי פרעות יפו בשנת 21' החלו אנשי הישוב לדבר על ההגנה שהפכה להיות משמעותית רק בשנת 39'.

בדבריו מצטט ד"ר שלם אנשי רוח מובילים שהדגישו כגבורה יהודית עילאית דווקא את הגבורה הרוחנית וסלדו מגבורה מעשית. בין השמות ששלם מזכיר נמצא משורר השואה יצחק כצנלסון, מנהל הגימנסיה בלודז', שתמך במרד אך מבין 23 משיריו שנמצאו 21 מתוכם עסקו בגבורה רוחנית ולא פיזית, גבורה שאין בה כלי מלחמה, שאין בה הכתמת ידיים בדם.

בן דודו של כצנלסון המשורר הוא ברל כצנלסון, האדמו"ר הרוחני של מפא"י, שעליו קבעה כותרת ב'דבר' כי "לא הזדהה עם מרד גטו ורשה" וזאת לאחר שהדברים הובאו בספריו שלו עצמו. ד"ר שלם מספר על מפגש של כצנלסון עם צעירי תנועתו ביוני 44', הימים בהם נלקחו יהודי הונגריה להשמדה, וממנו עולה בבירור עמדתו על הגטו. "כצנלסון ישב עם חבורה ממנהיגות מפא"י ודיבר על המלחמה והיום שאחריה. זה היה 15 חודשים לאחר מרד גטו ורשה וכעורך 'דבר' שכותב מדי יום מאמר הוא אינו מזכיר את המרד בתקופה שבה הישוב בארץ מהלל את המרד. אחד הצעירים, יהודה טובין תושב בית זרע, שואל את כצנלסון איך קורה שהוא אינו מדבר על מרד גטו ורשה. כצנלסון משיב לו 'זה לא כזה סיפור גדול, זו לא גבורה גדולה כל כך'. שואל יהודה טובין מהי גבורה יהודית בעיניך וכצנלסון עונה לו בסיפור שהתרחש בטרבלינקה: בקיץ 42' מגיע אחיו של הרבי מגור לטרבלינקה עם חסידיו מוורשה. האח שגם הוא תלמיד חכם יורד מהרכבת ומבקש כוס מים. אחד מאנשי הזונדרקומנדר מתנדב להביא לו מים ומשוכנע שהוא רוצה לשתות לפני מותו, אך האח של הרבי אומר לתלמידיו להניח את ידיהם אלה על אלה והוא ישפוך מים על ידי כולם מלמעלה כדי שנוכל לומר וידוי ולמות טהורים. את הסיפור הזה מספר ברל כצנלסון ואומר ש"זהו סיפור גבורה ולא מרד גטו ורשה. בית המדרש החילוני שלנו שכח מהי גבורה יהודית", קובע ד"ר שלם.

גם נתן אלתרמן התנגד למרד גטו ורשה, מציין שלם ומזכיר את קביעתו לפיה גיבורי המרד "אינם כה גיבורים כפי שאנו חושבים". במענה לניצולים שזועמים עליו בשנת 54' קובע אלתרמן שעם כל הכבוד לאנילביץ' לא הייתה לו כוונה להציל את עם ישראל ממוות אלא לכל היותר את כבודו של עם ישראל.

לקראת סוף דבריו חוזר ד"ר שלם לדמותו של הרב זמבה שעליו כתב מחקר מקיף והוא מספר כי בשנת 1958, 15 שנה אחרי המרד, בנו הפולנים את אזור הגטו מחדש. בימים אלו גייסו חסידי הרב זמבה כספים ולחצו על הממשלה הפולנית לאפשר העלאת עצמותיו לארץ ישראל. הרב זמבה היה היחיד שנקבר לאחר שנהרג בעת שחצה את הכביש, ונקבר בידי תלמידו במרחק של חמישים מטרים מהבונקר הגדול.

כשהובא הרב זמבה לקבורה בהר המנוחות בירושלים ספדו לו ראש מועצת גדולי התורה ושר בממשלת בן גוריון שתיארו את דמותו כענק שבענקים אבל אינם אומרים ולו מילה אחת על תמיכתו במרד. רק בכנסת עומדת המליאה לכבודו והמזרחי מפרסם מודעה הקוראת להשתתף בהלוויה בו מצוין "שנפל במות גיבורים וקדושים כרבי עקיבא בן יוסף בשעתו בעוד המרד הקדוש של גטו ורשה שעל הכרזתו קבע בפסק הלכה".

לאחר שהשלים את מאמרו המקיף על הרב זמבה נשאל ד"ר שלם על ידי אנשי 'המודיע' מדוע הוא פוגם בדמותו של ענק בישראל כאשר הוא מתאר אותו כתומך המרד. שלם מצידו ניסה לקבוע שהוא עושה קידוש ה' כאשר תיאר אותו כדמות של ספרא וסייפא. לאחר מכן עלה לקברו והביע את הערצתו אליו כחלוץ רוחני וכמתווה דרך לתלמידיו.