יש אנשים שנמצאים איתך שנים ספורות, ובעצם הם נמצאים איתך חיים שלמים. ככה היה עם סבתא שלי, סבתא סימה או כמו שקראנו לה בקול סבתא סידי.
היא נפטרה כשהייתי בכיתה ב' ובכל זאת נכנסה כמעט לכל זיכרון ילדות שלי, מארוחת שבת שעשינו בביתה בבני ברק, עד המעבר לביתה ברעננה והרגעים בהם אספה אותי ואת אחיי מבית הספר. אני זוכרת איך פעם עשיתי אצלה בבית שיעורים בחשבון ושאלתי אותה כמה זה חמש ועוד שבע, אז היא ענתה לי בהטעמה, "אם יש לך חמישה תפוחים, ואני מביאה לך עוד שבעה, כמה תפוחים יש לך עכשיו?" ואני חייכתי, אמרתי שהבנתי ומהר בדקתי באצבעות את התשובה, כי חכמה גדולה, בגיל הזה, כנראה שלא הייתי. אני גם זוכרת שהבינה בספורט, ראתה משחקים ואמרה בהתלהבות לאחי הגדול איזה משחקים היא ראתה ואחי כמובן היה מבסוט שיש לו סבתא ספורטאית.
את הדגים שלה, האלו שעד היום אני הכי אוהבת בעולם. את הקידוש בבוקר שעשינו בביתה ואיך ישבנו כל המשפחה ביחד, הלגו שבניתי אצלה והמשחקים עם בני הדודים בקומה הריקה שבבניין. אני גם זוכרת שהיא לא אהבה לזרוק אוכל ואת הפעם שהראתה לי מספר על היד, הצביעה לעבר מקום רחוק ואמרה שאנשים רעים עשו לה את זה, ואני חייכתי במבוכה, לא ממש הצלחתי להבין וחשבתי שהשואה זה מספר על היד, שכאשר עשו אותו זה ממש כאב לסבתא והכאב נשאר שם על היד לכל החיים.
ילדה הייתי ואיך בכלל יכולתי להבין, שזוהי לא הייתה הזוועה הנוראית מכולם, איך יכולתי לדמיין את סבתא שלי החזקה והשמחה עוברת את אושוויץ והזוועות שהתחוללו בה, נוסעת שלושה ימים עם בני משפחתה בקרונות משא ונאלצת לגלח את שיער ראשה, עושה עבודות שנשים לא צריכות לעשות, שאף בן אנוש לא צריך לעשות. רואה את המוות מול העיניים, שותה מרק שהוא יותר מים מאשר מרק, ואוכלת ריבוע קטן מתוך פרוסת לחם. צועדת בצעדת המוות ויודעת שאמא, אבא, אחייניות ובני משפחה אחרים כבר לא איתה.
השבוע, לקראת יום השואה חיפשתי את העדות שסבתא סידי נתנה ל"יד ושם", היא נתנה אותה בשנה- שנתיים לפני מותה ובכך זיכתה אותנו במתנה גדולה, לדעת מה בדיוק עבר עליה שם. ישבתי וקראתי, זוועה אחרי זוועה והמוח האנושי שלי לא הצליח להבין את הסיפורים, את הרגעים האנושיים והמשפחתיים והחבריים שהם עברו בתוך התופת ואיך החיים שלהם לפני המלחמה היו כל כך זהים לשלנו וברגע נלקח הכול, והם ראו מוות, חוו מוות ומתוך כך היו צריכים להוליד חיים.
והם הצליחו, הם הביאו את אמא לעולם, שהביאה אותי, שיושבת כאן וכותבת על הגבורה שהיתה לאותם אנשים. פעם חשבתי שהגבורה היא בכך שנלחמו חזרה ("מרד גטו ורשה") או שהצליחו לקיים את היהדות גם כשהיה קשה, וכן, אכן, זוהי גבורה גדולה, עצומה. אבל גבורה נוספת וחשובה לא פחות, זה להמשיך הלאה, לבנות עם יהודי בארץ ישראל, עם יהודי בריא ושמח. להצליח להוציא מתוך התופת הזו, חיים.