ב-7 באפריל 1944 נמלטו אלפרד וצֶלֶר ורודולף ורבּה ממחנה ההשמדה בירקנאו כדי להציל את נפשותיהם וכדי לספר לעולם את האמת על מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו.
סיפור בריחתם של וצֶלֶר ושל ורבּה מבירקנאו והדו"ח שחיברו על המחנה שהופץ בעולם, נחשב לאחד הסיפורים הדרמטיים בתולדות השואה והוא מתואר צעד אחר צעד בספר 'בריחה מן הגיהנום' שתורגם ויצא לאור לאחרונה על ידי מוסד 'יד ושם'.
בשיחה עם יומן ערוץ 7 מספר שמשון המר, גיסו של אלפרד וצֶלֶר, על הבריחה ועל המאמץ לטלטל את העולם וליידע אותו במתרחש מאחורי גדרות מחנות ההשמדה בעוד העולם, כולל היהודים שבו, מסרב להאמין.
וצלר וורבּה היו היהודים הראשונים שהצליחו לברוח מאושוויץ והראשונים שברחו מבירקנאו. בכל תולדותיו של המחנה ניסו להימלט ממנו מתי מעט אסירים, רובם פולנים. חלקם שילמו על כך בחייהם. וצֶלֶר וורבּה הם שניים מתוך פחות מ-12 יהודים שבריחתם מאושוויץ עלתה יפה.
המר מספר כיצד נבחרו גיסו וחברו לשני הנמלטים הראשונים מאושוויץ וכיצד הטמינו עצמם בבור שבין שני הגדרות כשהם מקיפים את עצמם בטבעת בנזין על מנת לטשטש את ריחם מכלבי הנאצים. שלושה ימים המתינו בבור עד שיחדלו הנאצים מלחפש אחריהם ולאחר מכן החלו במסע רגלי בן עשרה ימים אל היער הסמוך, שם קיבלו מעט מזון מאיכרים פולנים שידעו גם להזהיר אותם ממוקדי הגרמנים.
מטרתה העיקרית של בריחת השניים הייתה להפיץ בעולם את המידע על ההשמדה באושוויץ־בירקנאו. המר מספר על אי האמון שבו התקבלו השניים בראשונה על ידי יהודים שתחקרו אותם שוב ושוב בפרטים טכניים על מנת לאמת את סיפורם שנשמע היה מופרך לחלוטין. המר מציין בדבריו כי גם אנשי הSS ידעו לייאש את אסירי המחנה כשאמרו להם שוב ושוב כי איש לא יצליח לברוח מהמקום וגם אם יברח איש בחוץ לא יאמין להם ולסיפוריהם, עובדה שהלכה והתאמתה.
בהמשך כתבו השניים דוח מפורט על המתרחש באושוויץ. אל הדוח נוסף מאוחר יותר מידע שמסרו שני בורחים אחרים, צ'סלב מורדוביץ וארנושט רוזין. הדוח נודע בשם "הפרוטוקולים של אושוויץ".
ֶוצלֶר ווְרְבָּה, כמו גם חברי המחתרת באושוויץ־בירקנאו, קיוו שלאחר שיתפרסם הדו"ח על הרצח ההמוני השיטתי ועל המשטר הלא אנושי במחנה ויקבל פומבי יתערבו בעלות הברית ויחריבו את מכונת המוות. גם אנשים אחרים, כגון הרב מיכאל דב וייסמנדל העשוי ללא חת מ"קבוצת העבודה", ארגון ההצלה המחתרתי למחצה, שקיבלו את הדוח בסלובקיה ושלחו את המידע שכלל לעולם החופשי, האמינו שהדוח יביא לפעולה מיָדית להחרבת מנגנון הרצח. אבל לא כך היה. זמן רב מאוד נדרש למנהיגים ולאחרים מחוץ לאזורי השליטה הנאצית באירופה עד שבשלה ההבנה שהנאצים עוסקים בהשמדתם השיטתית של היהודים, וגם אז התגבשה ההבנה הזאת רק טיפין־טיפין, כפי שקורא קרול (בן דמותו של וצלר בספר), מנהמת לבו: "איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהינום?".
הדו"ח שחיבר וצלר וקטע מתוך עדותו בפני בית הדין הלאומי בברטיסלווה (1946) מופיעים כנספח בסופו של הספר.
הספר ראה אור לראשונה ב-1964 בסלובקיה, בתקופה שהמחבר היה עדיין מאחורי מסך הברזל. נראה שוֶוצלֶר עיצב את זיכרונותיו כרומן בין היתר משום שהספר נכתב בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית והמחבר העדיף שלא להסתבך עם הצנזורה ועם דרישות התקינות הפוליטית של המשטר.