זה קרה לפני 70 שנה במוצאי פסח תש"ד. משפחת סבתי שהתגוררה באחד הכפרים בהונגריה, היתה בעיצומו של אפסון כלי הפסח בארון המיוחד לכך. לפתע דפיקות בדלת. 'ארויס! ארויס! (החוצה! החוצה!) ניתנה הפקודה. אם המשפחה התייפחה. ביקשה ליטול אי אלו דברים בטרם ייצאו לבלתי נודע. אבא הרגיע. הם יצאו לדרך ממנה לא שבו.
את החודשים הבאים העבירה המשפחה במחנה ההשמדה אושוויץ. אחיה הובלו לתאי הגזים. אמא נפטרה בין ידיה. גם אבי המשפחה לא שרד. היא, יחד עם אחותה הגדולה, הועבדה בפרך וספגה את התופת הנאצית שעה אחר שעה, יום אחר יום עד השחרור המיוחל.
סבתי נותרה בחיים לצד אחותה לספר את הזוועה ולהקים כאן דור חדש. לאורך כל שמונים שנות חייה היא חיה את השואה. התמונות, המחזות הנוראיים, המראות הקשים, לעולם לא משו ממנה. הילדים גדלו, התחתנו, הנכדים באו, ואז הנינים, אולם כוס התרעלה לעולם כבר לא עזבה אותה. מנת ייסוריה ליוו עד יומה האחרון. אלו צלקות שאינן מגלידות.
היא לא הרבתה לדבר על השואה. היה לה קשה לחזור אחורנית ולדבר על זה. אולם כשדיברה פרצו סיפורי הזוועה מפיה בשטף. הסלקציות של מנגלה ואנשיו, ההרעבה, ההתעללויות, דפוסי הפעולה האכזריים של האנשים שאיבדו צלם אנוש.
בן דודה, תלמיד ישיבת פרשבורג, נחשב לאחד העילויים בישיבה לפני המלחמה. לאחר המלחמה עלה ארצה ונטש את הדת. רבים היו כמותו. הם לא הצליחו לעכל כיצד זה קרה. היכן היה ריבונו של עולם בימי התופת, תהו. סבתי שמרה איתו על קשר עד יומו האחרון. "איך אפשר לדון אותם", אמרה לי פעם במילים עצורות. "כמה שנספר לעולם לא נוכל להבין מה באמת היה שם", אמרה ופרצה בבכי. לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח.