מהפרט אל הכלל / אבי רט, סופר ואיש חינוך ותקשורת
מה זה בעצם צביון של מדינה? ממה הוא עשוי? צביון של מדינה מורכב ממיליוני אנשים שכל אחד מהם הוא חלק מהפאזל הגדול. צביון של מדינה מורכב ממקומות וריחות, צבעים וגוונים, שירים וסיפורים, מאכלים ועדות, תרבות וספרות, ספורט ותקשורת, אתרים ומורשת ועוד כהנה וכהנה. כל זה ביחד יוצר פסיפס אדיר - אנושי, גיאוגרפי, תרבותי ורוחני - שכולו יחד נקרא צביון.
השפעה אמיתית על צביון של מדינה מתחילה בהשפעה אמיתית על צביונו של האדם הפרטי, בהשפעה על התא המשפחתי והקהילתי, ומתוך המעגלים הללו מתרחבת ההשפעה על הכלל. לא משפיעים על צביון באמצעות חקיקה, ולא באמצעות כפייה או התנשאות. לא משפיעים על צביון באמצעות מניפולציות תקשורתיות או כל מיני גימיקים בעלי השפעה קצרת מועד.
צביון של מדינה נבנה בעבודה של פרטים רבים במשך דורות רבים. דורות אשר מניחים בסבלנות אבן על גבי אבן ואריח על גבי לבנה, עוד ניגון ועוד סיפור, עוד העצמת הפרט והקהילה ועוד מעורבות וערבות, הרבה ענווה ודוגמה אישית, ויכולת לתת לכל פרט ופרט מקום לבוא לידי ביטוי גם בתוך התמונה הגדולה של הצביון הגדול.
צביון של מדינה מורכב מהרבה יום ועוד יום, מהרבה מורשת קרב וסיפורי עבר, מהרבה דמויות פשוטות ודמויות הוד שהם מודל לחיקוי, מהרבה ימי חול וימי שבת ומועד.
חיזוק צביון הוא דבר שהכרחי לו שיבוא ממקום של הסכמה, הבנה, הטמעה והפנמה חברתית, ציבורית ורוחנית. רק כך יש לצביון יכולת להיות חלק אמיתי מזהותה של המדינה והחברה. כל דרך אחרת, כוחנית או מניפולטיבית, תיצור אולי אשליה של השפעה לרגע על צביון, אבל לא תוביל לשינוי ולא תיצור עוגנים יציבים של ממש בחיי המדינה ובצביונה.
להתחיל מגיבוש פנימי / פרופ' שלום רוזנברג, האוניברסיטה העברית
האם יש לנו כוח להשפיע על הכלל ועל התודעה היהודית של ההמונים? כן. אנחנו ורק אנחנו מסוגלים. אלא שקודם עלינו להבין את הקשיים והמלכודות שבדבר. את ה'לאו', הסרת המכשולים שבדרך, ולאחר מכן כך לזכות ב'עשה'.
ראשית כול, כמה הערות על ה'לאו'.
'הבית היהודי' אינו בית למי שאינו מסכים עם דרכו הפוליטית. יתרה מזו, לפעמים שפתה הפוליטית והכרזותיה בלבד צורמים למצביעיה. היא אינה בית, ואין בה אפילו חדר קטן בשבילם. העמדות הפוליטיות של המפלגה גורמות לפעמים לתחושת ניכור קיומי למי שמאמינים בדרך פוליטית שונה. ניכור זה פוגע גם בזהות היהודית ובתודעה הדתית של חסידי הדרך השונה.
הפתרון חייב להיות יצירתה של מסגרת גדולה שתאפשר לבני הציונות הדתית לשבת יחד, מעבר להבדלים הפוליטיים הממשיים. או אז השפעתה תהיה גדולה הרבה יותר.
ויש לנו הרבה מהמשותף. לכולנו יש אהבת ארץ ישראל. רחוקים אנחנו מצאצאי המרגלים, אך אין אנחנו יכולים להזדהות עם צאצאי המעפילים שלא שומעים את הקול "והיא לא תצלָח".
האם כל שותפינו לדרכנו הדתית מבינים את הנזק התרבותי והמסורתי שנגרם על ידי מי שגובים מחיר מחפים מפשע? האם מותר לנו לשתוק כאשר צאצאי ה"צעירים", אלה שהביאו לחלוקת המדינה בימי רחבעם, פוגעים בנוצרים שמהווים בעצם בני ברית אובייקטיביים שלנו, בעולם שמרגיש – אם אף במקצת שבמקצת - את סכנת השתלטות האסלאם האלים אשר חולם שוב עם כיבוש העולם. ילדים אוויליים! מי נתן לכם רשות להיות שרי חוץ ושרי ביטחון של מדינת ישראל? זה אחד הלאווים החשובים שנתווספו בימינו.
נוסיף לסיום 'עשה' אחד. למה שכחנו את המצוות שאמורות לעזור למי שסובלים מהכלכלה האכזרית המהווה חרפה לחברתנו? אנחנו מאמינים בפוליטיקה לאומית יהודית. למה לא נשאף לכלכלה לאומית, התרופה לניכור ממקורות ישראל?
הכול מתחיל בחינוך / רחל סילבצקי-טבק, לשעבר יו"ר 'אמונה'
אם היו שואלים אותי זאת בשנה שבה עליתי לארץ, לא הייתי מבינה את השאלה. למה חיזוק צביון יהודי? כל דבר עם סממן יהודי כלשהו לחש לי "זה שלך, הגעת הביתה". אך עם הזמן, הבנתי שרוב הישראלים מסביבי לא שמים לב למה שמרחיב את לבי, או משום שהתרגלו לנס או משום שאינם מחוברים אליו. ומכאן הצורך לשאול את השאלה.
אנחנו דורשים שיו"ר הרש"פ יכיר במדינה יהודית. אבל גם אנחנו צריכים לרצות להיות מדינה יהודית.
הקשר ליהדות במדינת ישראל נעשה יותר ויותר דרך ניגוח וחיפוש פגם באושיות היהדות. אין ספק כי המשכיות העם היהודי במשך דורות של רדיפות התאפשרה הודות לבית המדרש ולבית היהודי, אבל שני הדברים הללו הם שמותקפים כל הזמן.
העיסוק האובססיבי בזכויות הפרט הפך את העולם המערבי לנער מתבגר שעוסק בזכויותיו האישיות המיידיות, גם כשזה לרעתו. היהדות, לעומת זאת, קשורה לפרט אבל גם לזכויות כלל החברה, להיסטוריה, לנצח. לפעמים, הפרט אף צריך להקריב את עצמו למען הכלל. לכל זה צריך לחנך.
לדוגמה, התפיסה כאילו היהדות מדירה נשים הפכה לנתון שאין עליו עוררין. עלינו לחנך לתפיסת מרכזיות האישה ביהדות כמי שממונה על המשכיות החברה היהודית.
התקשורת מחנכת לסלידה מהחרדים ומהחרד"לים, וכתוצאה מכך מתפתחת בחברה הישראלית סלידה מהיקר לכולנו. במקום לחנך את הנוער לשמוח על קולות תורה הבוקעים מישיבות שתלמידיהן פעם פחדו מפוגרומים, ולהשריש בו כבוד לגדולי תורה, מדברים על השתמטות ועונשים פליליים.
כיצד נחזק את הצביון היהודי במדינת ישראל? רק דרך חינוך מן המסד, גם בבתי הספר הכלליים. חינוך שישרה שמחה, גאווה יהודית, קישור לנצח. לא בסגנון "קשה להיות יהודי" הגלותי של הסופר שלום עליכם, אלא "גאה להיות יהודי" במדינת ישראל.
לא שינויים בחקיקה ולא הניסיונות ליצור באמצעותם יהדות ידידותית על חשבון ההלכה יביאו אותנו ליעד - זה עלול לגרום את ההפך. רק שינויים מהותיים במה שהילד הישראלי לומד על עמו, על דתו ועל הזכות להיות חלק משרשרת הדורות יעשו זאת.
תשובות הגולשים:
השינוי מתחיל מלמטה / יעקב גולדשטיין, רחובות
רבים מן השינויים ההיסטוריים הגדולים, כגון המהפכה הצרפתית והאפליה בין שחורים ללבנים באמריקה, ואצלנו מפעל ההתנחלויות או להבדיל הקמת 'שלום עכשיו', צמחו מצרכים אידיאולוגיים שנושאי דגלם לא היו פוליטיקאים.
איני שולל את פעילותם הברוכה של ארגונים כמו 'רגבים', 'אם תרצו', 'הפורום המשפטי' ודומיהם, שמנסים במידה מסוימת של הצלחה להשפיע על המיינסטרים הישראלי. אך כדי ליצור מהפכה רוחנית משמעותית לטווח הרחוק, יש להתחיל בפעילות של הסברה וקירוב שייצרו מהפך.
הזמן לזמן עברי / אורי, בית רימון
ישנן הנהגות התלויות בזמן שיש לגביהן חילוקי דעות בציבור, ויוצא שבזמן האחרון עושים להן אחורה וקדימה, העיקר שיסתדר איכשהו. הבולטים שבהן: פתיחת שנת הלימודים, שעון קיץ וחורף וימי העבודה (לוח אישי יותר).
ואני שואל: אם החגים וימי החופש הקבועים הנגזרים מהם תלויים בתאריך עברי, האם לא פשוט יותר להחיל אותו כלוח לאומי? ששנת הלימודים תיפתח תמיד בי' באלול ותסתיים בי' תמוז, ששעון הקיץ יתחיל בט"ו בניסן ויסתיים בז' במרחשוון (על פי ברכת השנים), וכך גם החופשות מהעבודה יתוכננו.
אז נהיה פחות מבולבלים ויותר בעלי זהות.